דכדוך

בתור ילדה שאחיה מת מסרטן,
אני יכולה להבין אותך.
המשפט שאני הולכת להגיד עכשיו הוא עצוב.
אבל אני שכחתי ממנו. כי זה מה שאנשים שכואב להם עושים, הוא שוכחים.
איך אני יכולה לחיות ביום יום שאני יודעת שהיה יכול להיות לי אח קטן?
והקטע הוא שהייתי קטנה מידי בשביל להבין את חומרת המצב,
ולהיות איתו כמה שיותר.
מזדהה איתך, ומקווה לרפואה שלמה.
<נעמה>

וואו.
תקשיבי אני... בדרך כלל יש לי מה להגיד לגבי דברים כאלה.
אבל עכשיו... ועוד שזה קשור לאביך... אין לי שום דבר לומר.
אולי את לא קשורה לאביך כמו שאני הייתי קשורה לאבי אבל אני יכולה להבין אותך.
זה קורה, זה לא הוגן, אני יודעת.
והחוסר שלו לא יורגש בהתחלה, אבל עם הזמן והשנים שיעברו זה כן יהיה מורגש.
אם את רוצה לדבר עם מישהי ש... לצערי... מבינה. תכתבי לי בבלוג שלי... אני אתן לך את המייל שלי.
ליאן.

כולי תקווה שיקרה נס. אולי אני סתם תמימה. תקראי לזה אופטימית.
עצוב לומר שכשהריבים והכעס לפתע כבר לא נראים כל כך שליליים - אז. באותו הרגע. אנחנו יודעים שעשינו חשבון נפש אמיתי עם עצמנו.
מהמקום הזה אנחנו מתחזקים הכי הרבה.
תהיי חזקה. אני תמיד באיזור כדי לשמוע אבל בעיקר להקשיב.

אני ממש מצטערת :(
אני מקווה שלפחות העניינים בניכם יסתדרו איכשהו..