זהו, נמאס לי, נשבר לי, לא בא לי יותר עם האדישות הזו.
נמאס לי להיות תולעת הספרים, זו שיושבת עם ספר על הברכיים בהפסקות. נמאס!
אני מודה, שהייתה תקופה שהייתי שמחה מכל השיט הזה. כי הייתי משוחררת מנוי, אבל עדיף לי להיות חיילת. כן, עדיף לי להיות השפוטה שהייתי.
כולם ביחד, לכולם יש עם מי לדבר, כשצלצול ההפסקה מגיע אני אפילו לא יכולה להישאר ולהתמרמר בכיתה, אני חייבת לצאת החוצה כי המורה תמיד מגרשת אותי. נמאס לי להיות לבד, נמאס נמאס נמאס!
אני כן רוצה לצאת החוצה עם בנות אחרות.
אני כן רוצה שמישהי תבוא ישר למקום שלי עם הצלצול להפסקה.
אני כן רוצה שהבנות יזמינו אותי למסיבת הבנות שלהן למרות שאני לא אוהבת מסיבות
אני כן רוצה שייגשו אליי כדי לבקש עצה
אני כן רוצה שירימו אליי טלפון
אני כן רוצה שמישהו ישים לב כמה אני סובלת לפעמים
אני כן רוצה שלמישהו יהיה אכפת
כי נמאס להיות לבד!
חשבתי שאוכל לעמוד בזה אבל לא, אני צריכה מישהו!
אבל אין אף אחד. ואני אצטרך לספוג את זה שנה שלמה, וגם אם בשנה הבאה אני אעבור, מי יודע אם אני אצליח. אבל שורש העניין הוא שאני אחת בין רבים, ובפעם הראשונה אני מודה שקשה לי עם זה. שאני לבד. שאני לא משלימה עם זה. קשה.
קשה לי לראות את הבנות שפעם היו חברות שלי מתאגדות לחבורה ומדברות יחד כל יום. הן לא סתם מדברות, יש ביניהן מן קסם שמעורר בי בחילה, אבל אני גם רוצה להיות שם. זו כנראה קנאה, אני מקנאה. כולם כל כך יחד.
אני לא בסדר,
ריין
אני אפילו מוכנה להתפשר על מישהי שהיא לא חברת אמת, אני לא צריכה כתף נואשות. אבל אני כן צריכה לדבר עם מישהו.
אני גם מעדיפה לא ביץ', אבל אם חייב אז גם את זה אני מוכנה. במצב שלי כל דבר הוא טוב.
והיום החבר הטוב שלי (החי, הנושם) היה חרק שאני לא יודעת להגדיר שטייל על כף ידי, אבל אחרי חצי דקה גם הוא הלך. הרסתי לעצמי הכל, אני כזאת מטומטמת.
;){kind=link}