מוות ואבא

אז, לא נעים במיוחד כשאמא שלי מעירה אותי ב7 בבוקר, בהתייפחות ועיניים נפוחות מדמעות. 

אני יודעת שמצבי של אבא שלי לא טוב, זה גורם לי לתהות הרבה עם החיים ועל המוות. לא צריך להיות גאון בשביל זה, הדרך בא הוא מסתובב מחדר לחדר כמו אישה בהריון, יד על הבטן, מזכירה לי שכנראה הוא החוליה שסובלת הרבה יותר. איזה כאב עדיף? פיזי או נפשי? שלו מלווה גם בפיזי וגם נפשי. הידיעה שאתה חולה במחלה סופנית, זה בהחלט דיכאוני. למדתי את זה מג'ון גרין כשקראתי את הספר אשמת הכוכבים, זה היה העמוד הראשון. אבל לפעמים אני תוהה אם הוא באמת יודע. ברור שהוא יודע, אבל איך אפשר להתנהל ככה? לדעת שחודשייך ושנותייך ספורים? אבל מצד שני, כולנו ספורים. בכל דקה פסיכי יכול לבוא משום מקום ולפלח לנו את הבטן בסכין חדה. אבל אנחנו נשארים רגועים, כי כל מי שלא נשאר רגוע חי בפרנויות. 

לפעמים אני בוכה בלילות וחושבת איך אני אהיה בלי אבא שלי. אני לא רוצה להיות ילדה חסרת אבא, אני לא רוצה להיות אחת כזו. זה נראה לי חסר מידי. אבל מצד שני, אני לא אוהבת את אבא שלי, והוא לא אותי. זה לא משנה כמה פעמים אמא שלי והוא יזכירו לי שהוא עצבני בגלל המחלה המחורבנת, אני תמיד אדע שככה זה אבא שלי, הוא נולד עם מזג חם והעביר אותו אליי, אני פשוט יודעת איך להשתמש בו נכון. אף אחד לא ידע שאני מתפוצצת מבפנים, לפעמים זה יתרון, לפעמים זה נוראי. אבל רוב הפעמים זה שיחק לטובתי.

לפעמים יוצא לי לתהות למה התאבדות נחשבת דבר כזה רע. אם נוציא מהמשוואה את שברון הלב של הסובבים אותנו, בהנחה שפשוט לא קיימים כאלה בסביבתנו, אני לא אבין מה רע בכך. לא, אני לא מדברת אלייך טינאייג'רית ממורמרת, גם לא על עצמי, גם אם אתם חושבים שאין אף אחד עם הפלנטה שיאהב אתכם, פשוט חכו. אמורים להיות לכם עוד כמה עשורים. אני מדברת על אנשים שכבר הספיקו לרדת מהפסים, אנשים אבודים בעולם הגדול. כמה כאלה כבר יש? אני לא מעודדת התאבדות, אני פשוט אומרת שלעולם לא אבין את האנשים שסולדים מהרעיון. אפילו לי זה נשמע רעיון טוב לפעמים, כמה כדורים, הקאות וכאבים. אחרי זה אני כבר לא אהיה ריין. אולי אהיה סתם גופה, אולי אוולד מחדש ואולי אהיה רוח. מי יודע, אבל נחמד לנסות. אבל כשאני לוקחת את הכדורים האלה אני לוקחת בחשבון שאולי כל המרירות שאני עוברת עכשיו, אני מפסידה את הדברים היפים שהחיים אולי, רק אולי יוכלו להציע לי. 

אבל לא רציתי לכתוב פוסט על החיים והמוות. רציתי לכתוב פוסט על זה שאני קוראת לו אבא. 

זה שאני אמורה לאהוב, אבל אני לא. לפעמים כל כך נוח לחשוב שהוא הולך להיעלם. אבל אם אני מאחלת לו את זה, אולי גם לי זה מגיע ואני כ"כ לארוצה את זה. אז מה, להסתיר את הרגשות שלי מעצמי? 

אני מרגישה מרושעת. אולי אני באמת מרושעת. בכולנו קיים קצת רוע, הרוע שלי הוא לא כמו הר געש, הוא לא מתפוצץ מפעם לפעם, אני לא בלייר וולדורף (GOOSIP GIRLׂ). אבל לפעמים כמו טיפות גשם בתחילת החורף, הן באות בכמויות קטנות, פעם בכמה. 

ופעם נוספת, אני סוטה מהנושא, נותנת לידיי להקליד את כל מה שבראשי.

אז רציתי לכתוב עליו. 

על כמה סבל הוא גורם לי, על קיפאון הלב שלו, על המסך העבה שיש בינינו, שמתפוצץ פעם בכמה. (כן, שוב פעם)

"אגואיסטית"

אני פשוט הלכתי משם, סגרתי את הדלת, נשכבתי על המיטה, חיבקתי את הכרית והתחלתי לבכות. כשהוא נכנס לחדר, הוא התפלא למה אני בוכה. אבל זה לא היה בכי כי הוא קרא לי אגואיסטית, היה פה בכי כי לא רציתי את היצור הזה בתור אבא יותר. 

כן, אני לא אוהבת את אבא שלי. 

אוהבת עד מאוד, ריין.