אני חושבת שהגעתי למסקנה שחופש שבועות הוא בסך הכל מן טרום-חופש-גדול. מלבד זה שאפשר להריח את החופש הגדול, אפשר לקבל בחופש הזה תמונה מלאה של איך החופש הגדול שלך הולך להיראות. יש את הרוב שפשוט נהנים, מועדונים, מסיבות, חופים, ים, בריכות, חברים וכו', ויש אותי. אני מנסה לא לקרוא בספר האחרון מסדרת הספרים האהובה עליי כי קשה לי להיפרד ממנו, אז אני מחליפה את הרצון לקרוא בספרים אחרים. המחשב משעמם בסופו של דבר, וגם בטלוויזיה אני לא מוצאת מה לראות. ההסתובבות הזאת בחוסר מעש בבית משגעת אותי, והחום הזה.. אוף החום הזה! איך שהוא עוטף אותי ומוציא ממני כל אנר' חיים, משנה לי את הצבע ואני כל כך רוצה שיהיה כבר חורף. אני רוצה להניח את ידיי על אדן החלון, להרגיש את הרוח הקרה על פניי ולשמוע את טפטופיי הגשם העזים על האדמה, זה נותן לי הרגשה טובה, הרגשה שאני מתגעגעת אליה. אמא שלי הודיע שבשבוע הבא ניסע לצימר. אני כל כך לא רוצה את זה, אבל כשאני אומרת את זה אני נשמעת כמו ילדה עשירה ומפונקת. ברור שרוב הילדים העניים באפריקה היו מתים להתחלף איתי, אבל קשה להגיד את זה כשיש לך חרדה חברתית. אני כבר אתמודד עם זה, אני אשאר בבית ואקרא ספר, אבל אני לא הולכת לבריכה, להופיע עם בגד ים בציבור זה הדבר האחרון שאני אעשה. חוץ מזה, אנחנו נוסעים כי לאבא שלי יש כנס, והוא די חייב לנסוע לשם, אבל אני מכירה את אמא. אם אבא לא היה הולך למות, היא בכלל לא הייתה קופצת על ההזדמנות. די כואב לי על אמא, אני יודעת שהיא לא אוהבת את אבא, אני רואה את זה בהתנהגות שלה, גם לי קצת קשה לאהוב אותו. אבל היא עצובה כי היא מפחדת, מחובות, מעיקולים, להתמודד לבד זו לא המומחיות שלה. אני לא מפחדת מזה, אם נצטרך לקצץ בהוצאות נקצץ, אף אחד מאיתנו לא חולה בשפעת הבזבזנות, חוץ מזה אני כבר מתפשרת, לא שיש לי ברירה. לא הולכת יותר לסטימצקי או לצומת ספרים, אני אירשם בחופש לספרייה ואני מקווה שזאת תהיה ספרייה טובה, לא למבוגרים וכו'. אני גם מקווה ש'אשמת הכוכבים' יהיה שם, כמה שאני רוצה את הספר הזה!
אוהבת, ריין.
;){kind=link}