לא רציתי בכלל לכתוב על הדפוק הזה

יומני היקר,

אני באמת מצטערת שנטשתי אותך לכמה ימים. זה לא כי נמאס לי ממך, אתה עדיין אחד הדברים היקרים בעולם הזה. זה רק בגלל שלא רציתי עוד פעם לרשום לך שהכל שגרה. גם לא רציתי לרשום לך שאני יודעת שקיבלתי בסביבות ה70-60 במבחן במתמטיקה, כי כבר ראיתי את הטעויות שלך. זה בגלל הכל. אבל היום, למרות שהיה יום יבש ככל הימים אם נסתכל עליו בצורה הזאת אני אנסה להוציא ממנו קצת בשר, אבל למה להתחיל דווקא מעכשיו? מה זה משנה לך אם אספר לך על התקריות המשעממות שלי מהיום, או מאתמול? טוב, אז נתחיל בזה שכל תקשורת שהייתה ביני לבין אבא שלי נעלמה לגמרי, דוממים. לא דיברנו כבר שלוש ימים שלמים, גם לא שלם ולא להתראות. ולמרות המבוכה של לחיות עם בן אדם שלא מדבר איתך אני גם לא רוצה לדבר איתו. נשבר לי ממנו. צריך לקחת ממנו את הרישיון שלו לאבהות, הו אני רואה שהוא בדיוק כיבה את האינטרנט, עושה לי דווקא. איזה מזל שאני כותבת את זה עכשיו בוורד ותכננתי לעשות העתק+הדבק ברגע שאני אכנס לבלוגר. טוב, במקום לבלבל לך את השכל אני אתחיל מההתחלה. היו לנו את הימים המתוחים האלה, ריבים וויכוחים על נושאים כאלה ואחרים שפשוט מוסווים כדי שנוכל להוציא את הזעם אחד על השני. לאחר הימים האלה הגיע יום שני, היום של המבחן במתמטיקה. הלחץ שעזב אותי, החליט לצאת מהחור שלו חזרה אליי וליטף אותי עם האצבעות הקרות שלו לאט לאט. הייתי לחוצה ואיטית. לרגע אחד שחכתי איך מחשבים שטח והיקף של עיגול, אז במקום לעכב את עצמי בחצי דקה, הלכתי ברוב טיפשותי לאבא שלי. הגאון הזה, שכח את התשובה ואני במילא אמרתי לעצמי שבבית הספר אני כבר אבדוק, המבחן הוא לא בשעה הראשונה. היו לי רק עוד 10 דק' לארוחת בוקר וחיפשתי משהו מהיר לאכול. הייתי מוותרת על הארוחה כי בין ובין כך אני אף פעם לא רעבה בבוקר, אבל אמא שלי ואבא שלי מכריחים אותי לאכול ארוחת בוקר, וידעתי שאבא שלי ישגע אותי עד שאני לא אוכל, ככה שזה סתם יגזול לי זמן. הוצאתי ביצה מהמקרר שפכתי שמן על המחבת וזרקתי את הביצה בגסות על המחבת. חיכיתי באי-שקט עד שהביצה תתיטגן, והוצאתי אותה לאחר דקה או שתיים, האש הייתה מאוד גדולה והיא נראתה לבנה, בדקתי שהחלמון לא קר והוצאתי אותה. שמתי אותה על הצלחת והתחלתי לאכול במהירות. אבא שלי נכנס עם היציאות שלו, "איזה ריח.." הנהנתי, אבל רציתי שהוא יעזוב אותי ויתן לי לאכול בשקט. אחרי זה הוא נזכר בשטח וההיקף (ועל זה נאמר טוב שהוא נזכר) ואני אמרתי לו בחדות שאני כבר אבדוק לבד. הוא התעלם ממני וחזרתי על עצמי עוד פעם, והאגו שלו.. אוי סליחה! איזה אגו? "הסמכות האבהית" שלו, נתנה לו להתנהג כמו אדיוט אמיתי, הוא הסתכל עליי בפנים אטומות וקשוחות, "שלא תעזי לדבר ככה אליי!" נו באמת, טוב שלא עשית לי נו נו נו עם האצבע שלך.. "אבל אמרתי לך שאני אבדוק!" הוא המשיך לדבר אבל אני לא הסתכלתי עליו, לא הקשבתי לא, התרכזתי באוכל ובכמה שאני עצבנית עליו, שמתי לב שלא טיגנתי את הביצה כראוי.  "למה את כזאת? אני רק מנסה לעזור." שתקתי, זו לא הייתה עזרה. זה היה עול. רציתי שיסתלק כבר. הוא עזב ואני לקחתי ביס אחרון מגועל הנפש שהכנתי, הייתי זורקת את הביצה אבל גם אז אדון-יודע-הכל (החלטתי שפה, בבלוגר הוא כבר לא יהיה אבא שלי) ינזוף בי כאילו זרקתי את המקרר מהחלון. שמתי את הצלחת בכיור ורצתי אל החדר שלי, לקחת את התיק. כמובן שאדון-יודע-הכל היה חייב להכריח אותי לזרוק ניילון אחד שהשארתי, אמרתי לו שאני אעשה את זה אחרי שאני אתארגן, ובגלל שאני מאחרת והלכתי הליכה מהירה לחדר, "תחזרי לפה מיד!" הוא צעק. אדון-יודע-הכל הוא איש צעקן, הוא משתמש בקול הפרמיטיבי שלו ואני נחרדת. אני חוזרת לשם ומפצירה בו שאני מאחרת, הפעם אני עוד דמעות בעיניים מרוב זעם, והוא מכריח אותי לנקות את המטבח כמו משרתת. אני מכירה את אבא שלי, הוא לא איש זהב. אני יודעת שלא סתם היה לו חשוב שלא יהיה ניילון אחד על השולחן אני יודעת שהאמת היא שהוא נהנה מהעיכוב, הוא נהנה לייסר בקלילות את האדם שנוח לא לייסר. אני הכי שונאת לבוא הביתה ולגלות שהוא שם, או יותר גרוע להיות זו שפותחת לו את הדלת כשאני לבד. אני לא מבינה למה הוא לא יכול פשוט להיעלם ליום אחד, שיהיה לי קצת חופש ממנו?  אחרי הריב הזה, כשהוא עזב, תוך כדי נעילת נעליים במהירות, פשוט בכיתי. קיללתי אותו בקול רם, הצטערתי שמכל האבות המעולים בעולם קיבלתי את הדפוק הזה. איזה יופי, בזבזתי 643 מילים על האדון-יודע-הכל הזה. אפילו לא מגיע לו עוד פוסט אחד. אבל אני יודעת שיהיה לי פוסט, ואני מודה שאני בן אדם חולני, רק בגלל שלפעמים אני קצת, עמוק בפנים מחכה לרשום את הפוסט הזה. אפילו סטיתי מהנושא, בכלל לא רציתי לדבר עליו, רציתי לדבר על השבוע שלי ומקסימום להוסיף אותו כנקודה קטנה.

עכשיו אני כבר עצבנית ולא בטוחה שבא לי להמשיך לכתוב פה, אני לא מצב-רוח לזה. לכתוב? לא לכתוב? אתה לא יכול לענות לי על השאלה, אבל הנה אני מסיטה את העיניים ורואה שעדיין אין אינטרנט, ככה שעדיף לי להמשיך לכתוב פה. אז מה עוד? בזמן האחרון, התחלתי להרגיש מן הרגשה של רצון לכתוב, אבל לא יכלתי לכתוב פה, כי לא היה לי על מה. אז חשבתי לרגע שיכול להיות מצב שאני אהיה כמו אחת מהסופרות האהובות עליי, אמציא עלילה ואשתעשע לי איתה, זה נשמע כמו כיף מהסגנון שאף פעם לא שמתי לב אליו. מהר מאוד הגעתי למצב,

רגע אמא שלי דפקה בדלת, אני הולכת לפתוח לה.

ידעתי! ידעתי שאסור לי פשוט לפתוח לו את הדלת וללכת! הדפוק הזה פשוט נתן לדבר היחיד שנותן לי שמחה כרגע להיכנס ל.. אני שונאת אותו! ואם החדר מדרגות היה פתוח? והוא היה מת! איכס איכס איכס אני שונאת אותו!

זהו נגמר לי המצב רוח לא בא לי לכתוב. צריכה לדבר עם אחי בסקייפ. אני הולכת להדליק את האינרטנט בחדר שלו.

לא הוא פשוט חוצפן, כשבאתי להדליק את האינטרנט הוא ישר בא אליי "אני לא הסכמתי לך להיות פה" כאילו, מה הקטע? לפחות ייבשתי אותה עם הקטע של הסקייפ.