אבודה

זה המצב, ובשלב הראשון את צריכה להשלים עם זה
שזו את.
וקשה לך, ואת מתמודדת
אחרי שתשלימי עם זה ותלמדי לסלוח לעצמך
את תמצאי לאט לאט את הדרך לצאת מזה
אבל אל תכעסי על עצמך שאת ככה, זה מותר, וזה בסדר
אם את רוצה לדבר על זה אני כאן.

את לא מתבכיינת,בסך הכל קשה לך,את פורקת,זה הכי טבעי שיש.גם אני אומרת לפעמים לעצמי כמה שאני שונאת הכל,ובמיוחד אל הלימודים,אפילו את חבריי הקרובים,אבל עמוק בלב אני יודעת שאני לא מתכוונת לזה,יש תמיד תקווה שהכל יהיה בסדר ושאני אפסיק לשנוא,אמצא את הדרך שלי חזרה מהדרך בה אבדתי.אולי את מרגישה אבודה ,אבל הכל יהיה בסדר.את צריכה להשלים עם עצמך ולקבל את עצמך כמו שאת

קשה לי להסביר את זה. אבל אני פשוט מקבלת תלונות באופן נורא שלילי. כשעברתי דברים נורא קשים במשפחה וסתמתי, היו לי חברות שמתלוננות ללא הרף על כלום, בזמן שלי אסור להוציא הגה ואף אחד לא מקשיב
מאז אני מרגישה שלהתלונן זה רע, ואני מנסה לעשות את זה כמה שפחות, וכשזה קורה? זה מרגיש כמו בכיינות

מצב נתון: כואב
תחושה: כואב
הווי מתמשך: כואב
וזה לא היה בידיים שלך, לא בחרת להרגיש לבד ולשנוא את הכל סביבך, לא בחרת בכואב. אבל עכשיו, עכשיו את יכולה לבחור אם לנסות ולשנות את זה, כי יש דרך, אולי, לפחות סיכוי כלשהו קיים, ורק את יודעת אם זה שווה להילחם עבור הסיכוי הזה להיות מי שאת רוצה להיות ולא להתכנס בתוך הכואב והשנאה. זה הרי בור, אבל זה לא אומר שאין לך חבל לטפס עליו כדי לצאת מימנו, זו רק שאלה של האם לנסות לצאת או לסרב לראות שבכלל יש דרך.