אני לא אומרת שראיתי חיים דבש, וחיוך שמרוח לי על הפרצוף ללא הפסקה, כי אני ריאלית, אבל כן דימיינתי שיהיו לי חברים.
כי זה מה שקורה בדרך כלל, לא? זה מה שקורה לאנשים. הם פשוט מתחברים אחד עם השני. חיוכים פה ושם, "אלוהים אדירים אני חולה על הלהקה הזו" פה ושם, ואיכשהו החיבור הזה כבר קורה.
טוב, לא אצלי.
לכולם זה איכשהו עבד, אבל אחרי שלושה שבועות של ניסיונות חסרי תקווה הבנתי שזהו. אם יש משהו אחד שאני לא רוצה להיות זו הילדה הנדבקת, כי אני שונאת שאנשים נדבקים אליי, ואני לא רוצה שמישהו אי פעם ירגיש ככה לגבי.
אז כן, הפסקתי לנסות. עדיף בלעדיהם, אני חוזרת ואומרת לעצמי שוב ושוב. חוץ מזה, המחשבה של להיות לבד לא כל כך זרה לי, בכל זאת, כיתה ז' מישהו? אחח.. זיכרונות מתוקים.
בכל מקרה, זה לא שאני לגמרי לבד.
יש לי שתי חברות שאני כל הזמן איתן, הבעיה היא שאחת מהן אפילו לא בכיתה שלי, והשנייה.. היא בסדר כזו. אבל איך אני אסביר את זה, אף אחת מהן היא לא טלית שכולה תכלת. הן יכולות להיות גסות לפעמים, הן יכולות לדרוך עליי בלי לשים לב לפעמים. הן שם כי אני צריכה שיישאר לי חיוך על הפרצוף.
יש לי עוד שתי חברות בערך, אבל הן, הן הדבר המדכא שפגשתי מימי. הן עסוקות יותר מידי בפלאפון, והשיחות איתן הן פשוט.. מביך.
בתחילת שנה הכרתי ידיד, האמת היא שהכרתי אותו עוד משנה שעברה כי הוא מהעיר שלי, אבל אף פעם לא יצא לי לדבר איתו. בטיול נסעתי עם הכיתה שלו באותו אוטובוס, אז יצא לי להכיר אותו. מפה לשם נהיינו ידידים הכי טובים. אהבתי אותו, בצורה ידידית כמובן, כי הוא הוציא אותי מהמון דברים שהייתי תקועה בהם. הרגשתי שאיתו הכל יהיה בסדר.
עד שהוא התאהב בי.
פשוט בום אחד גדול, יום אחד הוא פשוט הפיל עליי את האני אוהב אותך הזה שכבר בא לי פעם אחת לא במקום.
ידעתי שאני לא יכולה לשקר לו, אמרתי לו את האמת, רציתי כל כך שנישאר ידידים, כי הוא כזה חשוב לי.
אבל מאז.. הוא מרוחק. אני יודעת שפגעתי בו, ואני כל כך רוצה להחזיר את זה אחורה, למרות שאני יודעת ששום דבר לא ישתנה. לא דיברנו כבר המון זמן כמו פעם, אני פשוט מתגעגעת אליו. אני מקווה שזה ישתקם
בקיצור,
המצב החברתי שלי לא משהו בכלל, כי לפעמים אני מוצאת את עצמי לבד.
ולא משנה כמה פעמים אני אנסה להגיד לעצמי שזה בסדר,
אני יודעת שבלילה אני כבר אוציא את הדמעות על המיטה,
כי זה כזה מוזר, לעמוד בתוך כיתה, שכל כך מגובשת. שכולם מדברים בה, ואני?
אני אף אחת שם. לא סופרים אותי. ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל אני יודעת להרגיש מתי אני לא רצויה.
ויודעים מה? להיות לא רצויה זה כואב
לפני שעברתי לתיכון, היו לי המון פנטזיות מתוקות על איך זה הולך להיראות.
אני לא אומרת שראיתי חיים דבש, וחיוך שמרוח לי על הפרצוף ללא הפסקה, כי אני ריאלית, אבל כן דימיינתי שיהיו לי חברים.
כי זה מה שקורה בדרך כלל, לא? זה מה שקורה לאנשים. הם פשוט מתחברים אחד עם השני. חיוכים פה ושם, "אלוהים אדירים אני חולה על הלהקה הזו" פה ושם, ואיכשהו החיבור הזה כבר קורה.
טוב, לא אצלי.
לכולם זה איכשהו עבד, אבל אחרי שלושה שבועות של ניסיונות חסרי תקווה הבנתי שזהו. אם יש משהו אחד שאני לא רוצה להיות זו הילדה הנדבקת, כי אני שונאת שאנשים נדבקים אליי, ואני לא רוצה שמישהו אי פעם ירגיש ככה לגבי.
אז כן, הפסקתי לנסות. עדיף בלעדיהם, אני חוזרת ואומרת לעצמי שוב ושוב. חוץ מזה, המחשבה של להיות לבד לא כל כך זרה לי, בכל זאת, כיתה ז' מישהו? אחח.. זיכרונות מתוקים.
בכל מקרה, זה לא שאני לגמרי לבד.
יש לי שתי חברות שאני כל הזמן איתן, הבעיה היא שאחת מהן אפילו לא בכיתה שלי, והשנייה.. היא בסדר כזו. אבל איך אני אסביר את זה, אף אחת מהן היא לא טלית שכולה תכלת. הן יכולות להיות גסות לפעמים, הן יכולות לדרוך עליי בלי לשים לב לפעמים. הן שם כי אני צריכה שיישאר לי חיוך על הפרצוף.
יש לי עוד שתי חברות בערך, אבל הן, הן הדבר המדכא שפגשתי מימי. הן עסוקות יותר מידי בפלאפון, והשיחות איתן הן פשוט.. מביך.
בתחילת שנה הכרתי ידיד, האמת היא שהכרתי אותו עוד משנה שעברה כי הוא מהעיר שלי, אבל אף פעם לא יצא לי לדבר איתו. בטיול נסעתי עם הכיתה שלו באותו אוטובוס, אז יצא לי להכיר אותו. מפה לשם נהיינו ידידים הכי טובים. אהבתי אותו, בצורה ידידית כמובן, כי הוא הוציא אותי מהמון דברים שהייתי תקועה בהם. הרגשתי שאיתו הכל יהיה בסדר.
עד שהוא התאהב בי.
פשוט בום אחד גדול, יום אחד הוא פשוט הפיל עליי את האני אוהב אותך הזה שכבר בא לי פעם אחת לא במקום.
ידעתי שאני לא יכולה לשקר לו, אמרתי לו את האמת, רציתי כל כך שנישאר ידידים, כי הוא כזה חשוב לי.
אבל מאז.. הוא מרוחק. אני יודעת שפגעתי בו, ואני כל כך רוצה להחזיר את זה אחורה, למרות שאני יודעת ששום דבר לא ישתנה. לא דיברנו כבר המון זמן כמו פעם, אני פשוט מתגעגעת אליו. אני מקווה שזה ישתקם
בקיצור,
המצב החברתי שלי לא משהו בכלל, כי לפעמים אני מוצאת את עצמי לבד.
ולא משנה כמה פעמים אני אנסה להגיד לעצמי שזה בסדר,
אני יודעת שבלילה אני כבר אוציא את הדמעות על המיטה,
כי זה כזה מוזר, לעמוד בתוך כיתה, שכל כך מגובשת. שכולם מדברים בה, ואני?
אני אף אחת שם. לא סופרים אותי. ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל אני יודעת להרגיש מתי אני לא רצויה.
ויודעים מה? להיות לא רצויה זה כואב