לפעמים, כשאני הולכת לישון אני נזכרת איזה מן יום עברתי. לפעמים לוקח לי לעכל את כל מה שעברתי ואני מבינה שכל הדברים הפעוטים הם בעצם דבר אחד גדול ששובר לי את הלב. אני מרגישה את קרע ההעצבות נפתח טיפה יותר ואיתו באות כל הדמעות. אני מתייפחת בשקט במידה ונותנת לכאב לשטוף אותי ואת לחיי. האנשים שפגעו בי חוזרים בפלאשבקים פעם אחר פעם וזה לא יוצא לי מהראש. ככה אני נרדמת עם לחיים רטובות.
אתמול בלילה החלטתי לפתח טקטיקת הפסקות חדשה. אז ברור לי שחברות השנה לא יהיו לי, ונמאס לי לשבת במדרגות שבחצר כשכולם רואים אותי עוד פעם לבד, ההערות שלהם מורטות לי את העצבים. אם רק הייתי יכולה לשפד להם את העיניים הייתי עפה על זה.
הבנתי שאני צריכה מקום להיות בו, מקום להעביר בו את ההפסקות המקוללות. הספרייה היא מקום נהדר, הבעיה היא שהיא אף פעם לא פתוחה. אני לא יכולה לבחור בשירותים של השכבה שלי, כי הבנות מהכיתה שלי כל הזמן שם, וכבר הבנתי שזה רעיון גרוע עוד מהשנה שעברה כשנעלי האולסטאר שלי ביצבצו מהצד השני של השירותים ונוי הבינה לאן לעזאזל אני נעלמת כל הפסקה. יש מן חדר קטן וחשוך ליד הספרייה, אבל תמיד נכנסים לשם ילדים קטנים, חוץ מזה אם מישהו יתפוס אותי יושבת שם יחשבו שאני לוקה בדיכאון קשה, אז, לא.. לאחר כמה רעיונות (גרועים) הגעתי לרעיון הבא- השירותים של הבניין השני, השכבה הקטנה ביותר. ברור שיש חסרונות- זה יראה סופר חשוד שילדה בכיתה ח' חוזרת לאותם השירותים הרחוקים בכל הפסקה. אבל יש לי חניכה, אני יכולה להעמיד פנים שחיפשתי אותה. אז היום בהפסקה האחרונה ניסיתי את זה. רוב הקלאטרופובים והאנשים האקטיביים ישתגעו, אבל אני לא כזאת. הנחתי את המושב והתיישבתי על האסלה, המחשבות התחילו לזרום בשצף קצף, לא היה לי אכפת להיות שם רבע שם, לרגע אחד נזכרתי בכל אותם הסרטים שבו מראים את הילד הדחוי אוכל ארוחת עשר בשירותים. נו טוב, גם לי יש גבול, אני לא הולכת להביא למקום הזה אוכל, כי אם כן סביר להניח שיוציאו אותי משם באלונקה. מה שכן, לא שמעתי את הצלצול. למזלי הרב שמעתי ילדה אחת מודיעה על כן ויצאתי משם, בדרך נתקלתי באספסוף זועם של ילדים קטנים שכל הזמן נתקעו בי, אפילו בשבילהם הייתי בלתי ניראת?
בפעם הבאה אני פשוט אביא שעון, כי סביר להניח שאם אמשיך ככה אני עוד אאחר לכיתה עם הסבר סופר מביך.
ריין.
לפעמים, כשאני הולכת לישון אני נזכרת איזה מן יום עברתי. לפעמים לוקח לי לעכל את כל מה שעברתי ואני מבינה שכל הדברים הפעוטים הם בעצם דבר אחד גדול ששובר לי את הלב. אני מרגישה את קרע ההעצבות נפתח טיפה יותר ואיתו באות כל הדמעות. אני מתייפחת בשקט במידה ונותנת לכאב לשטוף אותי ואת לחיי. האנשים שפגעו בי חוזרים בפלאשבקים פעם אחר פעם וזה לא יוצא לי מהראש. ככה אני נרדמת עם לחיים רטובות.
אתמול בלילה החלטתי לפתח טקטיקת הפסקות חדשה. אז ברור לי שחברות השנה לא יהיו לי, ונמאס לי לשבת במדרגות שבחצר כשכולם רואים אותי עוד פעם לבד, ההערות שלהם מורטות לי את העצבים. אם רק הייתי יכולה לשפד להם את העיניים הייתי עפה על זה.
הבנתי שאני צריכה מקום להיות בו, מקום להעביר בו את ההפסקות המקוללות. הספרייה היא מקום נהדר, הבעיה היא שהיא אף פעם לא פתוחה. אני לא יכולה לבחור בשירותים של השכבה שלי, כי הבנות מהכיתה שלי כל הזמן שם, וכבר הבנתי שזה רעיון גרוע עוד מהשנה שעברה כשנעלי האולסטאר שלי ביצבצו מהצד השני של השירותים ונוי הבינה לאן לעזאזל אני נעלמת כל הפסקה. יש מן חדר קטן וחשוך ליד הספרייה, אבל תמיד נכנסים לשם ילדים קטנים, חוץ מזה אם מישהו יתפוס אותי יושבת שם יחשבו שאני לוקה בדיכאון קשה, אז, לא.. לאחר כמה רעיונות (גרועים) הגעתי לרעיון הבא- השירותים של הבניין השני, השכבה הקטנה ביותר. ברור שיש חסרונות- זה יראה סופר חשוד שילדה בכיתה ח' חוזרת לאותם השירותים הרחוקים בכל הפסקה. אבל יש לי חניכה, אני יכולה להעמיד פנים שחיפשתי אותה. אז היום בהפסקה האחרונה ניסיתי את זה. רוב הקלאטרופובים והאנשים האקטיביים ישתגעו, אבל אני לא כזאת. הנחתי את המושב והתיישבתי על האסלה, המחשבות התחילו לזרום בשצף קצף, לא היה לי אכפת להיות שם רבע שם, לרגע אחד נזכרתי בכל אותם הסרטים שבו מראים את הילד הדחוי אוכל ארוחת עשר בשירותים. נו טוב, גם לי יש גבול, אני לא הולכת להביא למקום הזה אוכל, כי אם כן סביר להניח שיוציאו אותי משם באלונקה. מה שכן, לא שמעתי את הצלצול. למזלי הרב שמעתי ילדה אחת מודיעה על כן ויצאתי משם, בדרך נתקלתי באספסוף זועם של ילדים קטנים שכל הזמן נתקעו בי, אפילו בשבילהם הייתי בלתי ניראת?
בפעם הבאה אני פשוט אביא שעון, כי סביר להניח שאם אמשיך ככה אני עוד אאחר לכיתה עם הסבר סופר מביך.
ריין.