אז לא בדיוק יצא לי לישון היום את שנת הצהריים שלי, במקום זה צבעתי פרוטונים וניוטרונים בצבעי אקריליק (אל תשאל).
עכשיו אני בקושי מתפקדת, בתכנון שלי לכתוב את הפוסט הזה וללכת כבר לישון, זה מוזר כי קמתי היום ב11 בבוקר- אני ערה רק 10 שעות.
זה הפך להיות מן מנהג קדוש, בין אחד לשש חובה מנוחה, התנתקות, פשוט להניח את הראש על הכר\כיסא הפלסטיק במרפסת ולתת לשינה לשטוף אותי. אני באמת מצטערת שאני לא מהאנשים שזוכרים את החלומות שלהם לעיתים קרובות יותר, תמיד נעים לקום אחרי חלום יצירתי ולהרהר בו, גם אם ההרהור כולו הוא 'מה לעזאזל ראיתי עכשיו?' או 'כמה חולני המוח שלי יכול להיות? יש גבול גם לסיוטים.' אבל למזלי אני לא קורבן לסיוטים, אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת שינה. הסיוט האחרון שלי היה בחופש הגדול וגם הוא לא היה סיוט סיוט, סכין פה ושם, איש גדול ושרירי פה ושם. לא ביג דיל, למרות שמשום מה נראה כאילו החלום רק מנסה למסור לי מסרים- 'רק ל4 אנשים מותר לראות את זה' המשפחה שלי מורכבת מ4 אנשים ו.. די די די אני לא צריכה את זה, די לקונספירציות של המוח שלי, שום מסרים ושום נעליים. לכן גם אף פעם לא באמת הבנתי את אלה שמתפתלים להם בסרטים וקמים בצרחות ועיניים דומעות, למען השם, מישהו פה ראה הרבה סרטי אימה (או פגש ערפד נאה להפליא בזמן האחרון).
אני אף פעם לא באמת אבין את האנשים שלא אוהבים שינה, זה פשוט מופלא. אני לא אוהבת לקום, במיוחד לא ימי שבת בבוקר עם ניחוחות של קפה וקולות הרדיו של אבא שלי, כבר הזכרתי את הקראש שלו עם רדיו? לא, תסלחו לי, זה לא קראש, זו התאהבות+ התחייבות, כמה רדיו אפשר לשמוע? או שלפחות תארגן לעצמך אוזניות בן אדם, לא כזה אכפת לי מה יהיה מזג האוויר מחר, או כמה פליטים יש. נחיה ונראה.
עכשיו, לישון.
ריין.
ג'רארד היקר,
אז לא בדיוק יצא לי לישון היום את שנת הצהריים שלי, במקום זה צבעתי פרוטונים וניוטרונים בצבעי אקריליק (אל תשאל).
עכשיו אני בקושי מתפקדת, בתכנון שלי לכתוב את הפוסט הזה וללכת כבר לישון, זה מוזר כי קמתי היום ב11 בבוקר- אני ערה רק 10 שעות.
זה הפך להיות מן מנהג קדוש, בין אחד לשש חובה מנוחה, התנתקות, פשוט להניח את הראש על הכר\כיסא הפלסטיק במרפסת ולתת לשינה לשטוף אותי. אני באמת מצטערת שאני לא מהאנשים שזוכרים את החלומות שלהם לעיתים קרובות יותר, תמיד נעים לקום אחרי חלום יצירתי ולהרהר בו, גם אם ההרהור כולו הוא 'מה לעזאזל ראיתי עכשיו?' או 'כמה חולני המוח שלי יכול להיות? יש גבול גם לסיוטים.' אבל למזלי אני לא קורבן לסיוטים, אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת שינה. הסיוט האחרון שלי היה בחופש הגדול וגם הוא לא היה סיוט סיוט, סכין פה ושם, איש גדול ושרירי פה ושם. לא ביג דיל, למרות שמשום מה נראה כאילו החלום רק מנסה למסור לי מסרים- 'רק ל4 אנשים מותר לראות את זה' המשפחה שלי מורכבת מ4 אנשים ו.. די די די אני לא צריכה את זה, די לקונספירציות של המוח שלי, שום מסרים ושום נעליים. לכן גם אף פעם לא באמת הבנתי את אלה שמתפתלים להם בסרטים וקמים בצרחות ועיניים דומעות, למען השם, מישהו פה ראה הרבה סרטי אימה (או פגש ערפד נאה להפליא בזמן האחרון).
אני אף פעם לא באמת אבין את האנשים שלא אוהבים שינה, זה פשוט מופלא. אני לא אוהבת לקום, במיוחד לא ימי שבת בבוקר עם ניחוחות של קפה וקולות הרדיו של אבא שלי, כבר הזכרתי את הקראש שלו עם רדיו? לא, תסלחו לי, זה לא קראש, זו התאהבות+ התחייבות, כמה רדיו אפשר לשמוע? או שלפחות תארגן לעצמך אוזניות בן אדם, לא כזה אכפת לי מה יהיה מזג האוויר מחר, או כמה פליטים יש. נחיה ונראה.
עכשיו, לישון.
ריין.