ג'רארד היקר,
בין כל העצב לפעמים גם אני מתחילה להרגיש שמחה. זה חשוב לי, חשוב לי לא לטבוע בדיכאון של עצמי. האושר קיים, זה כל מה שמסביב, כל מה שמסביב חונק אותו.
זה כי הלך לי טוב במבחן בתנ"ך.
זה כי מישהו חייך אליי.
זה כי אני מקבלת חופש של שבוע וחצי מהבית ספר.
זה כי השתתפתי פה ושם בשיעור היסטוריה.
זה לא אושר עילאי, הוא לא מספיק חזק. הוא ניתן לדיכוי. כשאני חושבת על הדברים הללו כנראה שלא תעלה לי תחושת פרפרים בבטן.
העצב מאיים על האושר, בזמן שהאושר מאיים על העצב. שניהם נלחמים מי יהיה הדומיננטי. אני בעד האושר. השמחה. כל הטוב שבנשמה, אבל כל הששאר בעד העצב. העצב המחניק שאני מרגישה כל כך טוב. אני מרגישה לפעמים שחיי הם שלולית חול תובעני, אני רוצה להיאבק אך תמיד עולה השאלה- במה יש להיאבק? הרי אני גם ככה מוקפת. אבל אני חייבת להיאבק. אם אין טעם אני אנסה להוסיף טעם, גם אם אני גרועה בזה.
ישנה יותר. אוכלת פחות.
מביכה את עצמי. חוסכת דיבורים.
מהרהרת. שואלת שאלות. מנתקת את המחשבות, עד כמה שאפשר.
כל כך הרבה דברים בראש. מתי כל זה ייגמר? לא ידוע.
אני כבר מחפשת את התקופה שבה כל הצרות ינוחו, יישארו בפריז, ייתנו לי קצת מנוחה.
כי אני בסך הכל ילדה ואני כבר מרגישה מותקפת.
כמו פושע שנתפס על חם ונייידות מקרינות עליו פנסים, כל מה שהוא שומע זה הסירנות מחרישות האוזניים.
אבל אני חפה מפשע. אני בטוחה שאני חפה מפשע. אני חושבת שאני חפה משפע. אני לא יודעת אם אני חפה מפשע.
כשאני כותבת המחשבות שלי הופכות למילקשייק בתוך בלנדר. הכל מתערבב ביחד. זה הדימוי הנכון, אני בטוחה.
אני לא חד משמעית אז לפעמים אני אפילו לא יודעת מה לכתוב. אז אני מוחקת, משכתבת. חבל שהחיים לא ניתנים לשכתוב.
אוהבת, ריין.
הפעם במקום תמונה חשבתי ששיר ישקף את רגשותיי.
בחרתי בשיר Numb של הלהקה האלוהית לינקין פארק. כי לפעמים זה מה שאני רוצה. אולי עדיף להגיע לשיא של הסבל ואז, פשוט להפסיק להרגיש.
".. I've become so numb i can't feel you there become so tired so much more aware "
ג'רארד היקר,
בין כל העצב לפעמים גם אני מתחילה להרגיש שמחה. זה חשוב לי, חשוב לי לא לטבוע בדיכאון של עצמי. האושר קיים, זה כל מה שמסביב, כל מה שמסביב חונק אותו.
זה כי הלך לי טוב במבחן בתנ"ך.
זה כי מישהו חייך אליי.
זה כי אני מקבלת חופש של שבוע וחצי מהבית ספר.
זה כי השתתפתי פה ושם בשיעור היסטוריה.
זה לא אושר עילאי, הוא לא מספיק חזק. הוא ניתן לדיכוי. כשאני חושבת על הדברים הללו כנראה שלא תעלה לי תחושת פרפרים בבטן.
העצב מאיים על האושר, בזמן שהאושר מאיים על העצב. שניהם נלחמים מי יהיה הדומיננטי. אני בעד האושר. השמחה. כל הטוב שבנשמה, אבל כל הששאר בעד העצב. העצב המחניק שאני מרגישה כל כך טוב. אני מרגישה לפעמים שחיי הם שלולית חול תובעני, אני רוצה להיאבק אך תמיד עולה השאלה- במה יש להיאבק? הרי אני גם ככה מוקפת. אבל אני חייבת להיאבק. אם אין טעם אני אנסה להוסיף טעם, גם אם אני גרועה בזה.
ישנה יותר. אוכלת פחות.
מביכה את עצמי. חוסכת דיבורים.
מהרהרת. שואלת שאלות. מנתקת את המחשבות, עד כמה שאפשר.
כל כך הרבה דברים בראש. מתי כל זה ייגמר? לא ידוע.
אני כבר מחפשת את התקופה שבה כל הצרות ינוחו, יישארו בפריז, ייתנו לי קצת מנוחה.
כי אני בסך הכל ילדה ואני כבר מרגישה מותקפת.
כמו פושע שנתפס על חם ונייידות מקרינות עליו פנסים, כל מה שהוא שומע זה הסירנות מחרישות האוזניים.
אבל אני חפה מפשע. אני בטוחה שאני חפה מפשע. אני חושבת שאני חפה משפע. אני לא יודעת אם אני חפה מפשע.
כשאני כותבת המחשבות שלי הופכות למילקשייק בתוך בלנדר. הכל מתערבב ביחד. זה הדימוי הנכון, אני בטוחה.
אני לא חד משמעית אז לפעמים אני אפילו לא יודעת מה לכתוב. אז אני מוחקת, משכתבת. חבל שהחיים לא ניתנים לשכתוב.
אוהבת, ריין.
הפעם במקום תמונה חשבתי ששיר ישקף את רגשותיי.
בחרתי בשיר Numb של הלהקה האלוהית לינקין פארק. כי לפעמים זה מה שאני רוצה. אולי עדיף להגיע לשיא של הסבל ואז, פשוט להפסיק להרגיש.
".. I've become so numb i can't feel you there become so tired so much more aware "