צמאה לאהבה

יומני היקר, 

כל כך רוצה את זה, כל כך נגד זה. כל הזמן מפנטזת על גבר עם אופי טוב, שרירי, עם חיוך רחב ומנסה לרסן את עצמי. להרגיע את עצמי. זה לא מצליח. אני בן אדם שמעריך רומנטיקה, אז למרות הרצונות העכשוויים שלי, אם כמה שזה כואב הייתי מנסה לדחות את הנשיקה הראשונה. הכל כל כך השתנה.. ומי אני שאדבר? מה, אני איזה סבתא בת 80 שחיה ויודעת מהי רומנטיקה? לא, אני רק ילדה בת 13 שלא יודעת הרבה מהחיים שלה. ובכל זאת, היום הכל קליל, סטוצים זה דבר כל כך דוחה. ולמה כל כך הרבה פשוט מוכרות את הגוף שלהן? בלי סיבה טובה? הן יכולות למצוא את האחד שלהן, הסוף שלהן יכול להיות טוב.. ואונס? זה לא רע, זה לא מגעיל, זה לא דוחה, זה פשוט נוראי. לחלום על גבר שישיר לך בלדה מתחת לחלון או יתייחס אלייך כאילו את כל עולמו, זה כבר לא משהו שרואים כל הזמן. אני יודעת שקיימים כאלה, אבל אני לא אומרת את זה בתור אחת שחווה, רק כאחת שרואה, מסתכלת מהצד. צמאה לאהבה, אבל גם מחפשת רומנטיקה מושלמת, הייתי אומרת שזו חמדנות, אפילו בשביל אחת כמוני. אני לא כ"כ יפה ולמען האמת גם לא כ"כ חכמה, אין לי כישרונות מיוחדים ואין לי אופי מיוחד אבל יש לי את הרצונות שלי. אני בטוחה שיש עוד בנות שרוצות להיות כמוני, אבל כל המחשבות האלה ו.. זה בד"כ קורה אחרי סרט רומנטי. סיימתי לראות דמדומים-מולד הירח לפני 10 דק' בפעם הטריליון בחיי, ופשוט ריחמתי על ג'ייקוב. הוא מוכן לעשות הכל בשביל בלה, אבל היא נלקחת לו מתחת לאף. ואדוארד? אני אוהבת גם אותו, אבל אחרי כל מילות האהבה הנוגעות שלו, הוא תמיד נראה כאילו הוא זועם על בלה, כאילו היא עשתה לו משהו. אבל אני חוזרת לרחמים, הוא לא עזב אותה, הוא לא גרם לה לדיכאון, ובכל זאת בלה בוחרת באדוארד. והוא נשאר לבד, וכל מה שנותר לו זה לגרום לרגשות להתעופף.. כשקראתי את הספר (סיימתי את מולד הירח לא ממזמן) הכל היה אחר, האהבה של ג'ייקוב נראתה כנה הרבה יותר, והאגרסיות של אדוארד היו הרבה יותר.. שכיחות. אבל בלה לא יכולה להתנגד לרגשות שלה, והל של ג'ייקוב? הוא נשאר, לפחות לעת עתה. 

אוהבת, ריין.

יומני היקר, 

כל כך רוצה את זה, כל כך נגד זה. כל הזמן מפנטזת על גבר עם אופי טוב, שרירי, עם חיוך רחב ומנסה לרסן את עצמי. להרגיע את עצמי. זה לא מצליח. אני בן אדם שמעריך רומנטיקה, אז למרות הרצונות העכשוויים שלי, אם כמה שזה כואב הייתי מנסה לדחות את הנשיקה הראשונה. הכל כל כך השתנה.. ומי אני שאדבר? מה, אני איזה סבתא בת 80 שחיה ויודעת מהי רומנטיקה? לא, אני רק ילדה בת 13 שלא יודעת הרבה מהחיים שלה. ובכל זאת, היום הכל קליל, סטוצים זה דבר כל כך דוחה. ולמה כל כך הרבה פשוט מוכרות את הגוף שלהן? בלי סיבה טובה? הן יכולות למצוא את האחד שלהן, הסוף שלהן יכול להיות טוב.. ואונס? זה לא רע, זה לא מגעיל, זה לא דוחה, זה פשוט נוראי. לחלום על גבר שישיר לך בלדה מתחת לחלון או יתייחס אלייך כאילו את כל עולמו, זה כבר לא משהו שרואים כל הזמן. אני יודעת שקיימים כאלה, אבל אני לא אומרת את זה בתור אחת שחווה, רק כאחת שרואה, מסתכלת מהצד. צמאה לאהבה, אבל גם מחפשת רומנטיקה מושלמת, הייתי אומרת שזו חמדנות, אפילו בשביל אחת כמוני. אני לא כ"כ יפה ולמען האמת גם לא כ"כ חכמה, אין לי כישרונות מיוחדים ואין לי אופי מיוחד אבל יש לי את הרצונות שלי. אני בטוחה שיש עוד בנות שרוצות להיות כמוני, אבל כל המחשבות האלה ו.. זה בד"כ קורה אחרי סרט רומנטי. סיימתי לראות דמדומים-מולד הירח לפני 10 דק' בפעם הטריליון בחיי, ופשוט ריחמתי על ג'ייקוב. הוא מוכן לעשות הכל בשביל בלה, אבל היא נלקחת לו מתחת לאף. ואדוארד? אני אוהבת גם אותו, אבל אחרי כל מילות האהבה הנוגעות שלו, הוא תמיד נראה כאילו הוא זועם על בלה, כאילו היא עשתה לו משהו. אבל אני חוזרת לרחמים, הוא לא עזב אותה, הוא לא גרם לה לדיכאון, ובכל זאת בלה בוחרת באדוארד. והוא נשאר לבד, וכל מה שנותר לו זה לגרום לרגשות להתעופף.. כשקראתי את הספר (סיימתי את מולד הירח לא ממזמן) הכל היה אחר, האהבה של ג'ייקוב נראתה כנה הרבה יותר, והאגרסיות של אדוארד היו הרבה יותר.. שכיחות. אבל בלה לא יכולה להתנגד לרגשות שלה, והל של ג'ייקוב? הוא נשאר, לפחות לעת עתה. 

אוהבת, ריין.