בלילה הקודם החלטתי ללכת לישון במיטה שלי, אני אסביר; מאז שאבא שלי חלה הוא עבר לישון במיטה נפרדת מאימא שלי, משום ששניהם מעירים אחד את השני (לשניהם יש בעיות שינה וכו') ככה שהתפנה לי מקום ובפעמים הראשונות היה סתם כיף לישון אתה, אחרי זה זה הפך להרגל ומאוחר יותר זה נהפך להגנה מפני הפחדים שלי. עכשיו אני מבינה שאני חייבת להתמודד עם הפחדים שלי, אני לא אוכל להתחבא מזה לתמיד וגם.. זה לא נעים לחשוב על דברים אישיים כשיש מישהו לידי, ואני חושבת שהזמן בין השכיבה למיטה לשינה זה הזמן הנכון, לסכם את היום, לנקות את הראש ועוד.
נהגתי במכונית, יכולתי לעצור כל רגע והרגשתי איך אני מסכנת את החיים שלי, רגע אחד לחצתי על הברקס, נשמתי עמוק. ברגע השני התחרפנתי ונסעתי באוטו כמו משוגעת, ידעתי איך עוצרים אבל פחדתי, היה לי דחף לנסוע עם המכונית בלי לעצור. הגעתי כמעט לשכונה שלי, הייתי במעבר שבין הכביש שיורד למטה וקיר הבטון שכיסה את בית הקברות אפילו לא בצבץ. הפנייה הייתה לא נכונה. יותר מידי ימינה, ידעתי שאני הולכת לנפץ את קיר הבטון ולעוף אל תוך המצבות אבל אפילו בחלום רציתי להאמין שאני ממשיכה בכביש. את הניפוץ פספסתי, בתנופה אחת ראיתי את הדשא הנקי, את המצבות הלא ישרות שאני הולכת לרסק. אבל לא ריסקתי, כנראה שפשוט ריחפתי, בית הקברות הולך להסתיים ואני הולכת ליפול לתהום שאחריו, ברגע האחרון אני עוצרת על הברקס, המכונית חצויה. חצי תהום וחצי אדמה. ואז, אני קמה. האמת, שאני אפילו לא ראיתי את עצמי בחלום, המחשבות היו שלי אבל האישה שנהגה הייתה חברה של אמא שלי, שלמעשה אף פעם לא ראיתי. אני לא זוכרת עם אמא שלי העירה אותי או לא. 6:40. לא רציתי לקום, קיוויתי שהיא לא העירה אותה אבל לא רציתי לשחק משחקים, קמתי מהמיטה והתרעננתי מהזעזוע.
הארון לא האיר לי פנים, היו לי מעט חולצות; צהובה שנועדה לשיעורי ספורט, אדומה שלא לבשתי כבר שנים, סגולה שלא לבשתי פעם אחת ולבנה שלבשתי כבר כמה פעמים השבוע. לקחתי באי רצון את הצהובה. גם הבחירה עם המכנסיים לא הייתה מהנה. הרבה הרבה טייצים צבעוניים, אדומים, ורודים, כתומים, וסגולים הציצו בחיוך אבל בתחילת החורף השימוש בהם הפסיק, מאז אני כבר לא נוגעת בהם. הטייץ בצבע הכחול כהה שנטה יותר לשחור היה ללא ספק הורס ימים שלמים, בזה שהתנהג כמו טייץ שרוצה לחזור לארון, אני ממש לא הולכת להרים כל היום את המכנסיים, בנוסף, הטייץ הזה משמין אותי. ראיתי את המכנסיים הדקים שחורים שלא שמתי אף פעם אחת בשנתיים האחרונות ולמען האמת גם אף פעם לא אהבתי אותם. באי רצון לקחתי את הג'ינס השחור, שכנראה לא רק הלך עם החולצה הצהובה, גם תכנן לי הפתעות בהמשך היום. כמו תמיד התיישבתי עם הספר שלי אבל לא הספקתי לקרוא אותו, הגעתי מאוחר מידי. המורה למתמטיקה הגיעה, ומהרגע הראשון ייחלתי לעצמי לחזור הביתה, זה כל מה שרציתי. השעתיים עברו כמו חילזון אבל גם זה הגיע, למדנו נושא חדש אבל אני לא הצלחתי להתרכז, הראש שלי היה בעננים אבל שמחתי שיש לי מורה פרטית. התחלתי לצייר מרוב תסכול כשכולם עבדו ונזפתי לעצמי כי נוכחתי לדעת ששיקרתי לעצמי כשאמרתי לעצמי שאני אחרוש ואחרוש בהקבצה א'. עוד יותר מדאיג אותי המפמ"ר שמתקרב בצעדי ענק. שאר היום עבר איטי, מכנס הג'ינס איים כל פעם שהוא הולך ליפול ולחשוף אותי, אבל עבר, השיעור עם יאן לא היה יבש אבל גם לא היה שיח, הוא הצחיק אותי כמה פעמים והמבט בעיניים שלו היה כל כך.. אופייני.. אבל עדיין הרגשתי את הצורך לראות את אסף, הוא אמור לחזור מחר, אפילו המבט הקטן יכול להיות נחמד.
רק כי לשיר הזה היה קשר ממשי ליום שלי, לא לחלום שחלמתי, אבל בעקיפין, בגלל שיעור אנגלית אחד הגשתי למורה שלי בתור עבודת כיתה את המשפט שאומר שחלומות הם המפתח לאושר, אני לא מאמינה בזה בלב שלהם, אבל.. ננסה.
יומני היקר,
בלילה הקודם החלטתי ללכת לישון במיטה שלי, אני אסביר; מאז שאבא שלי חלה הוא עבר לישון במיטה נפרדת מאימא שלי, משום ששניהם מעירים אחד את השני (לשניהם יש בעיות שינה וכו') ככה שהתפנה לי מקום ובפעמים הראשונות היה סתם כיף לישון אתה, אחרי זה זה הפך להרגל ומאוחר יותר זה נהפך להגנה מפני הפחדים שלי. עכשיו אני מבינה שאני חייבת להתמודד עם הפחדים שלי, אני לא אוכל להתחבא מזה לתמיד וגם.. זה לא נעים לחשוב על דברים אישיים כשיש מישהו לידי, ואני חושבת שהזמן בין השכיבה למיטה לשינה זה הזמן הנכון, לסכם את היום, לנקות את הראש ועוד.
נהגתי במכונית, יכולתי לעצור כל רגע והרגשתי איך אני מסכנת את החיים שלי, רגע אחד לחצתי על הברקס, נשמתי עמוק. ברגע השני התחרפנתי ונסעתי באוטו כמו משוגעת, ידעתי איך עוצרים אבל פחדתי, היה לי דחף לנסוע עם המכונית בלי לעצור. הגעתי כמעט לשכונה שלי, הייתי במעבר שבין הכביש שיורד למטה וקיר הבטון שכיסה את בית הקברות אפילו לא בצבץ. הפנייה הייתה לא נכונה. יותר מידי ימינה, ידעתי שאני הולכת לנפץ את קיר הבטון ולעוף אל תוך המצבות אבל אפילו בחלום רציתי להאמין שאני ממשיכה בכביש. את הניפוץ פספסתי, בתנופה אחת ראיתי את הדשא הנקי, את המצבות הלא ישרות שאני הולכת לרסק. אבל לא ריסקתי, כנראה שפשוט ריחפתי, בית הקברות הולך להסתיים ואני הולכת ליפול לתהום שאחריו, ברגע האחרון אני עוצרת על הברקס, המכונית חצויה. חצי תהום וחצי אדמה. ואז, אני קמה. האמת, שאני אפילו לא ראיתי את עצמי בחלום, המחשבות היו שלי אבל האישה שנהגה הייתה חברה של אמא שלי, שלמעשה אף פעם לא ראיתי. אני לא זוכרת עם אמא שלי העירה אותי או לא. 6:40. לא רציתי לקום, קיוויתי שהיא לא העירה אותה אבל לא רציתי לשחק משחקים, קמתי מהמיטה והתרעננתי מהזעזוע.
הארון לא האיר לי פנים, היו לי מעט חולצות; צהובה שנועדה לשיעורי ספורט, אדומה שלא לבשתי כבר שנים, סגולה שלא לבשתי פעם אחת ולבנה שלבשתי כבר כמה פעמים השבוע. לקחתי באי רצון את הצהובה. גם הבחירה עם המכנסיים לא הייתה מהנה. הרבה הרבה טייצים צבעוניים, אדומים, ורודים, כתומים, וסגולים הציצו בחיוך אבל בתחילת החורף השימוש בהם הפסיק, מאז אני כבר לא נוגעת בהם. הטייץ בצבע הכחול כהה שנטה יותר לשחור היה ללא ספק הורס ימים שלמים, בזה שהתנהג כמו טייץ שרוצה לחזור לארון, אני ממש לא הולכת להרים כל היום את המכנסיים, בנוסף, הטייץ הזה משמין אותי. ראיתי את המכנסיים הדקים שחורים שלא שמתי אף פעם אחת בשנתיים האחרונות ולמען האמת גם אף פעם לא אהבתי אותם. באי רצון לקחתי את הג'ינס השחור, שכנראה לא רק הלך עם החולצה הצהובה, גם תכנן לי הפתעות בהמשך היום. כמו תמיד התיישבתי עם הספר שלי אבל לא הספקתי לקרוא אותו, הגעתי מאוחר מידי. המורה למתמטיקה הגיעה, ומהרגע הראשון ייחלתי לעצמי לחזור הביתה, זה כל מה שרציתי. השעתיים עברו כמו חילזון אבל גם זה הגיע, למדנו נושא חדש אבל אני לא הצלחתי להתרכז, הראש שלי היה בעננים אבל שמחתי שיש לי מורה פרטית. התחלתי לצייר מרוב תסכול כשכולם עבדו ונזפתי לעצמי כי נוכחתי לדעת ששיקרתי לעצמי כשאמרתי לעצמי שאני אחרוש ואחרוש בהקבצה א'. עוד יותר מדאיג אותי המפמ"ר שמתקרב בצעדי ענק. שאר היום עבר איטי, מכנס הג'ינס איים כל פעם שהוא הולך ליפול ולחשוף אותי, אבל עבר, השיעור עם יאן לא היה יבש אבל גם לא היה שיח, הוא הצחיק אותי כמה פעמים והמבט בעיניים שלו היה כל כך.. אופייני.. אבל עדיין הרגשתי את הצורך לראות את אסף, הוא אמור לחזור מחר, אפילו המבט הקטן יכול להיות נחמד.
רק כי לשיר הזה היה קשר ממשי ליום שלי, לא לחלום שחלמתי, אבל בעקיפין, בגלל שיעור אנגלית אחד הגשתי למורה שלי בתור עבודת כיתה את המשפט שאומר שחלומות הם המפתח לאושר, אני לא מאמינה בזה בלב שלהם, אבל.. ננסה.