אני מרגישה שאין לי מקום לחזור אליו
וזה דבר אנוכי מצידי לומר, אנוכי מאוד
כי יש אנשים שבאמת אין להם מקום לחזור אליו, שאין להם כלום
ובכל זאת הם נהנים מהדברים הקטנים בחיים, בחוסר ידיעה מוחלטת- בלי לחשוב על העתיד או העבר. פשוט לחיות
ובכל זאת, יש לי בית. בית יפהפה, בית בסדר, יש לי בית
יש לי פריווילגיה
לא הבית המרשים ביותר- אבל זה כבר עניין של מותרות. ואני לא בחורה של מותרות. אני בחורה של שוקולד זול,
של סיבוב בטופטן,
יש לי תיק מדהים של גוצ'י אבל הסוד שלי הוא שהוא בעצם לא עלה יותר מ10 שקלים במפעל זיופים בסין.
אני לא דורשת יותר מידי, אבל בית
כי מה זה בית? זה סה"כ חלב מים וסוכר
זאת אומרת, גג רעפים וקירות.
ויש לי את כל זה ואפילו מעבר.
אבל מה כל הרעפים, והקירות, ואפילו הפרקטים שווים אם הגוף נינוח אבל הנפש לא.
אני לא רוצה לחזור,
ועייפתי מלהסביר גם למה. גם אם לבית הזה היו ימים יותר גרועים
אבל עדיין- זה כבר לא תקין, והגיע הזמן שמישהו יגיד את זה בקול
או בכתיבה
או אני
קצת מקווה שבשנה הבאה, כשאתגייס, אני אהיה בבסיס סגור. כמו שאני מכירה את עצמי אם בסוף זה יהיה העניין, כנראה שאקלל את עצמי באיזושהי נקודה על האיחול העצמי הזה- אבל עמוק בפנים אני אדע שזה לטובתי האישית.
אני רוצה לצאת מפה
לאנשים בעולם המערבי יש פריווילגיות מפה ועד להודעה חדשה.
אבל אני מרגישה שפריווילגיה אחת אין לנו- להודות בעובדה שהרע הוא פשוט לפעמים לא טוב.
;){kind=link}