כן, לא טעיתי במילה. לאוהד יש ריח אלסטי וספציפי של פלסטיק. זה לא דבר רע, וזה גם לא דבר טוב. זה פשוט הריח שלו.
בגלל העובדה שהוא אף פעם לא באמת טרח לרסס על עצמו דאודורנט בכמויות כל פעם שהיינו נפגשים הוא לא הסווה את העובדה שלבחור פשוט יש ריח של פלסטיק.
ונטו בגלל זה לא יכולתי לכלול בכל קטעי הכתיבה שכתבתי עליו איזה ציטוט מהמם של מיסמס כמו "והיה לו ריח מתוק כזה של חלות". כי הוא לא הריח כמו חלות, הוא הריח כמו פלסטיק. ופלסטיק לא רומנטי כמו חלות מתוקות. זה לא משכר. זה לא חודר לי לסינוסים בצורה משגעת שגורמת לי לרצות ממנו עוד ועוד. זה פשוט הוא
אף פעם לא טרחתי לשאול אותו מה הלוז עם הריח הזה, לא כי זה נראה לי חסר טאקט- אוהד ואני עברנו את המשבצת הטאקט כבר ממזמן- פשוט כי לא באמת היה לי אכפת. קיבלתי את העובדה שיש לאוהד שלי יש מעין ריח של פצפצים וכלים חד פעמיים.
כשהוא עזב אותי בפעם הראשונה, הרחתי את הפלסטיק בכל מקום.
אני זוכרת שרגע אחד אני מסדרת את הארון עם עיניים נפוחות, וברגע השני אני מריחה את כולו, בפתטיות מוחלטת, מנסה להבין מאיפה הריח שלו בא. איזה גופיה לא זרקתי לכביסה והוא נדבק אליה עכשיו, למה הוא לא מוכן לשחרר, למה אני מסניפה את הארון?!
ואז הרחתי אותו בעבודה, כשסידרתי סכו"ם
ובחנויות בגדים, כשהם פרקו את הסחורה
ובכפכפים החדשים של אחי. העניין הוא שהריח נדבק לי ללב ולנשמה.
אז "המשכתי" "הלאה" לבחורים כמו דין, ועוד כמה טעויות, ולפני ששמתי לב ריח החלות והנרקיסים והמתוק מתוק שחונק לי בנשמה חזר לחיי ורק אליו יכולתי להתגעגע, כשאיזה בחור רנדומלי עובר ברחוב ומשאיר אחריו שובל של אקס מתוק. ובחיי, אלוהים יודע שלכמה רגעים הניחוח האלסטי כבר היה מאחוריי
אבל אוהד חזר. וכך גם הריח שלו.
ואני איתו עכשיו. שוב. כי אני אוהבת אותו, אני באמת באמת אוהבת אותו מכל הלב הקטן והמפוגע שלי.
אני אוהבת אותו בצורה שלעולם לא אוכל להודות בה בפניו. בלילה ובבוקר, את אוהד שמרגיע אותי כשאני בהתקף פאניקה, את אוהד שקונה לי שווארמה, את אוהד שעסוק בנייד שלו רגע לפני שאני דופקת על שמשת החלון ומפצירה ממנו שיצא כי אני לא נכנסת איתו לרכב, כי אני כל כף כועסת עליו. גם את אוהד הזה אני אוהבת
אבל זה לא רק אהבה. זו גם ההרגשה ההיא שבה אני לא זוכרת את עצמי לבד. זה עצוב, זה פתטי, להיות האישה שצריכה שגבר יחזיק את החתיכות שלה במקום. אני יודעת שזו לא אני, אבל איכשהו כרגע כן
ובאשר אליו?
אני לא יודעת. הוא אומר שהוא אוהב אותי. הוא אמר כל כך הרבה דברים. לבינתיים אני מקווה שאני לא רק האובייקט שהוא מוציא עליו חרמנות.
אבל לפעמים גם לי יש את התהייה ההיא, אולי גם אוהד בסך הכל צריך מישהו שיחזיק את כל החתיכות שלו במקום?
ועדיין, אני לא מרשה לעצמי להתמכר לריח הפלסטיק שוב. כי אני יודעת שבשנה הבאה, אם אשאר פה כדי לכתוב עוד פוסטים- אני לא חושבת, אני יודעת. יודעת שהריח שלו יהיה לא יותר מגעגוע ישן
מאחלת לכל הבלוגרים היפים ויפות שפה שנה טובה. שתזכו לאושר, הצלחה, ואהבה. אהבה אמיתית וכנה, לא אחת שגורמת לכאב ובלבול. כזו שתגרום לכם לקום על אושר בבוקר, לא דאגה ואגו. זה מה שאני רוצה לאחל לכם.
;){kind=link}