אני אסטרונאוטית, הראש שלי תמיד מוצא את עצמו נודד למקומות אחרים, ואני? אני במאבק של שנים כבר מנסה להסיט את עצמי מהמחשבות ולהתרכז בשיעור.
אז אני עושה את מה שאני יכולה, ומעבר, אני בטוחה שאני לומדת כפול מרוב האנשים שאני מכירה ועדיין- מקבלת את אותן התוצאות או אפילו פחות טוב, אבל אני משלימה עם זה- כי כל אחד וכישורי הלמידה שלו, ונכון שאני טיפה נדפקתי, אבל היי.. אפשר להידפק יותר. אז כן, יאי, ברת מזל שכמותי.
בכל מקרה,
לא על זה רציתי לדבר.
לא על זה שאני כזו תלמידה לא יוצלחת. שפעם האספות הורים שלי היו 2 דקות וחצי, עם מורה מחויכת, "ריין פשוט מושלמת, מושלמת!" והיום אני זו שבאה אחרי הילדה הזו, האספה שלי טיפה יותר ארוכה, למורה הפעם יש מה להגיד.
לא, בכלל לא.
תנו לי רגע לעזוב את השכל וההיגיון והוואטאבר.
רק, תנו לי.
אני לא מהבכיינים האלה ששונאים בית ספר ומחכים בקוצר רוח לסיים עם זה ולהיות חופשיים (כן, כי חופשי זה לגמרי צבא..)
אני יודעת למה בית ספר חשוב, כביכול, אני לא הולכת להפוך את שערי ביהס לשערי הגיהינום, לא הולכת להאניש אותו לשטן, אני לא אהיה התלמידה שתבהה בכעס מן החלונות ואצפה לעולם הגדול שמחכה רק לי.
כי זו לא אני.
אבל רבאק, החיים שלי מתבזבזים פה.
לעיתים, אחרי הכל, אני מרגישה שיש לי רק מטרה אחת בחיים, וזה ללמוד.
אני הולכת לבית ספר- לומדת. חוזרת הביתה- לומדת. והנה המעגל שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו.
מרגישה כאילו אני כלום, עוד מסמר קטן ממבנה גדול- תקועה. אחרי שאני אסיים עם הבית ספר- יבוא הצבא. אין לי מושג מה אני אעשה בצבא, מה יהיה התפקיד שלי- לפעמים זה קצת מלחיץ אותי אבל בסהכ זו גם מסגרת וחופש לא יהיה לי יותר מידי אז זה פחות או יותר זה.
ואני תמיד אומרת לעצמי, שכשאסיים עם כל המסגרות אני אעוף מפה, אני אסיים את הפרק הזה בחיי ואז לפני שאני אכנס שוב למסגרת הבאה אני אעשה משהו גדול מהחיים, אני אפרח ואשבור את המוסכמות שחלו עליי עד כה כי בפעם הראשונה אני אוכל- כי זהו, אני אדם בזכות עצמי, אני לא עוד חלק מהמערכת,
נפתח לי חלון זמן קצר להיות אני ורק אני, ולא התלמידה, או החיילת, או הסטודנטית, או העובדת, או האמא, או הזקנה ההיא, אני אהיה אני, ורק אני.
לא שייכת לכלום, כבולה מאחריות, כבולה מתפקידים, רק אני. ואז כשאני חושבת על זה, יש מעין ניצוצות באוויר, ואני שמחה ומאושרת- מדמיינת את עצמי באוויר משוחררת וחיה יותר מתמיד מרגישה את האש שבאוויר הכל טוב הכל יפה אני חיה את החלום,
ואז,
אני חושבת עוד קצת.
ו-פתאום, אני כבר לא שמחה, אני מבולבלת.
הרגע הזה, שאקבל חופש, מכניס אותי לקריזה.
אני נופלת מהשמיים כמו ציפור שמקבלת התקף לב.
איך אחיה בלי מסגרת?
כבר לא כל כך משוחררת, הא?
איך אוכל לדעת מי אני, מה אני, ומה עושים מפה?
פתאום האש כובה לה במהירות.
איך אעשה את ההחלטה הנכונה אם עד כה היא הוחלטה בשבילי?
חיה את הסיוט יותר נכון.
כל כך הרבה שאלות תוקפות אותי,
ואז אני כבר לא כל כך שמחה.
;){kind=link}