עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
רות.תיאוהדסDanielle
הבלוג נפתח ב14.12.13 ッ

הוא נועד לפריקה שיתוף והבעת דעה.
סוף סוף אפשר לפרוק בלי להתבייש, ולספר את הכל 100% נכון
סוף סוף אפשר לשתף מישהו בלי שישפוט אותי
סוף סוף אפשר להביע דעה בלי לדפוק חשבון לאף אחד
אני מרגישה שאני יכולה להיות פה אני, אני האמיתית וזה נותן לי תקווה.

שחררו אותי, אני רוצה חופש. או שלא, אפשר גם לא

27/01/2017 22:34
Rain
אף פעם לא הייתי תלמידה פצצתית.
אני אסטרונאוטית, הראש שלי תמיד מוצא את עצמו נודד למקומות אחרים, ואני? אני במאבק של שנים כבר מנסה להסיט את עצמי מהמחשבות ולהתרכז בשיעור.
אז אני עושה את מה שאני יכולה, ומעבר, אני בטוחה שאני לומדת כפול מרוב האנשים שאני מכירה ועדיין- מקבלת את אותן התוצאות או אפילו פחות טוב, אבל אני משלימה עם זה- כי כל אחד וכישורי הלמידה שלו, ונכון שאני טיפה נדפקתי, אבל היי.. אפשר להידפק יותר. אז כן, יאי, ברת מזל שכמותי.

בכל מקרה, 
לא על זה רציתי לדבר.
לא על זה שאני כזו תלמידה לא יוצלחת. שפעם האספות הורים שלי היו 2 דקות וחצי, עם מורה מחויכת, "ריין פשוט מושלמת, מושלמת!" והיום אני זו שבאה אחרי הילדה הזו, האספה שלי טיפה יותר ארוכה, למורה הפעם יש מה להגיד.
לא, בכלל לא.

תנו לי רגע לעזוב את השכל וההיגיון והוואטאבר. 
רק, תנו לי.
אני לא מהבכיינים האלה ששונאים בית ספר ומחכים בקוצר רוח לסיים עם זה ולהיות חופשיים (כן, כי חופשי זה לגמרי צבא..)
אני יודעת למה בית ספר חשוב, כביכול, אני לא הולכת להפוך את שערי ביהס לשערי הגיהינום, לא הולכת להאניש אותו לשטן, אני לא אהיה התלמידה שתבהה בכעס מן החלונות ואצפה לעולם הגדול שמחכה רק לי.

כי זו לא אני.

אבל רבאק, החיים שלי מתבזבזים פה.

לעיתים, אחרי הכל, אני מרגישה שיש לי רק מטרה אחת בחיים, וזה ללמוד.
אני הולכת לבית ספר- לומדת. חוזרת הביתה- לומדת. והנה המעגל שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו.

מרגישה כאילו אני כלום, עוד מסמר קטן ממבנה גדול- תקועה. אחרי שאני אסיים עם הבית ספר- יבוא הצבא. אין לי מושג מה אני אעשה בצבא, מה יהיה התפקיד שלי- לפעמים זה קצת מלחיץ אותי אבל בסהכ זו גם מסגרת וחופש לא יהיה לי יותר מידי אז זה פחות או יותר זה.

ואני תמיד אומרת לעצמי, שכשאסיים עם כל המסגרות אני אעוף מפה, אני אסיים את הפרק הזה בחיי ואז לפני שאני אכנס שוב למסגרת הבאה אני אעשה משהו גדול מהחיים, אני אפרח ואשבור את המוסכמות שחלו עליי עד כה כי בפעם הראשונה אני אוכל- כי זהו, אני אדם בזכות עצמי, אני לא עוד חלק מהמערכת, 
נפתח לי חלון זמן קצר להיות אני ורק אני, ולא התלמידה, או החיילת, או הסטודנטית, או העובדת, או האמא, או הזקנה ההיא, אני אהיה אני, ורק אני. 
לא שייכת לכלום, כבולה מאחריות, כבולה מתפקידים, רק אני. ואז כשאני חושבת על זה, יש מעין ניצוצות באוויר, ואני שמחה ומאושרת- מדמיינת את עצמי באוויר משוחררת וחיה יותר מתמיד מרגישה את האש שבאוויר הכל טוב הכל יפה אני חיה את החלום,

ואז,
אני חושבת עוד קצת.
ו-פתאום, אני כבר לא שמחה, אני מבולבלת.
הרגע הזה, שאקבל חופש, מכניס אותי לקריזה.
אני נופלת מהשמיים כמו ציפור שמקבלת התקף לב.
איך אחיה בלי מסגרת?
כבר לא כל כך משוחררת, הא?
איך אוכל לדעת מי אני, מה אני, ומה עושים מפה?
פתאום האש כובה לה במהירות.
איך אעשה את ההחלטה הנכונה אם עד כה היא הוחלטה בשבילי?
חיה את הסיוט יותר נכון.
כל כך הרבה שאלות תוקפות אותי,

ואז אני כבר לא כל כך שמחה.

IM ALSuzanרות.הדסDanielle
IM AL
27/01/2017 23:25
אוף יש לי כל כך הרבה לומר על זה , אבל חושש לכתוב כאן,,,
Rain
27/01/2017 23:41
חבל שאתה חושש, לא הבנתי כל כך גם למה
בכל מקרה מעניין אותי מה שיש לך להגיד. למקרה שתתחרט שתדע שיש מישהו שרוצה להקשיב (או לקרוא..)
IM AL
27/01/2017 23:47
היי, אם את רוצה יכולה לשלוח לי בפרטי imal654321@gmail.com
IM AL
27/01/2017 23:48
וכן גם לי מוזר למה חושש לחשף פה...
רות.
28/01/2017 15:46
מזדהה עם המחשבות האלו והתהיות, כי גם למסגרות יש את המחיר שלהן וגם לחופש יש מחיר, ושניהם יחסיים. אני מאמינה שלא חייבים "ללכת בתלם" כדי למצוא את עצמך.. אבל העולם לא שחור ולבן, יש אנשים מצליחים ומאושרים גם כשהם לא ממלאים בדיוק מופתי את הציפיות והנורמות המקובלות וזה בסדר.. קחי את הזמן להבין מה מתאים בשבילך ומה יגרום לך אושר באמת...
הדס
28/01/2017 16:41
זה בדיוק מה שאני כתבתי לפני הצבא..
המחנק הזה בין הלימודים לבין הצייפיה שאולי בצבא זה ישתנה
אז מבטיחה לך. עוד טיפה, יגמר הלימודים והכל יהיה אחרת. גם חשבתי שכבר אין תקווה וסוף העולם.. ואת עוד תגלי את עצמך ויהיה לך המון שקט נפשי..
עד אז אל תאבדי תקווה. זה מה שנותן לנו את הכוח
Danielle
31/01/2017 21:32
מבינה אותך.
but you just keep rolling along.
אלה החיים. הם ממשיכים, והמסגרת של בית הספר תהפוך למסגרת של צבא, ואז את בטח תרצי ללכת לאוניברסיטה, שגם זאת מסגרת, ואז את בצתרכי לעבוד במשהו אז תהיה לך מסגרת של עבודה. בן זוג זה גם סוג של מסגרת כשאני חושבת על זה.
הנקודה שלי היא שהחיים שלנו מורכבים בעיקר ממסגרות, ואנחנו צריכים להפוך את המסגרת לשלנו. אם את מבינה למה אני מתכוונת.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון