לא חשבתי הרבה על המוות, וכשכן חשבתי, האמנתי שאני יכולה לשאת זאת.
זאת לעולם לא הייתה הפתעה.
לאבא היה סרטן, לא היה ניצוץ של תקווה. המוות ארב בפינה במשך כמעט 4 שנים וכמו פצצה מתקתקת הגורם המגביל היחיד היה השעון.
תחושות של אבל ואובדן זרות לי, אבל בתקופת המחלה שלו התמודדתי עם כל כך הרבה דברים, ראיתי כל כך הרבה דברים, חוויתי כל כך הרבה דברים שלעולם לא יהיה לי האומץ לומר למישהו או אפילו לתאר פה. הם תמיד ירצדו במחשבותיי, המחשבות, אבל לעולם לא אחלוק אותן.
חשבתי שזה השיא, פה הכאב מגיע לסופו ושום דבר לעולם לא יתעלה על זה.
אז חשבתי.
שום דבר לא יכול לתאר את הניסיון האישי שלי עם אובדן.
אני מתאבלת כבר 3 חודשים, ואם אי פעם השלב הזה עובר ונהיה קל יותר- אני רק בנקודת ההתחלה.
זה מדהים כמה לא הערכתי את מידתו של כאב האובדן.
עברו 3 חודשים מאז,
ולא היה יום שלא חשבתי עליו.
היו ימים שכאב לי מעט, אך הצלחתי להעסיק את עצמי במחשבות אחרות.
היו ימים, כמו אתמול, שגררתי את עצמי מהבית ספר, אחרי יום שלם שבו ניסיתי להראות נורמלית ואז זרקתי את עצמי על המיטה ולא יצאתי עד בוקר יום שישי.
אני מרגישה נורא,
אני מרגישה משהו שלעולם לא חוויתי.
יש לי חור בלב, במלוא המובן של המילה.
אני לא חושבת שאי פעם אוכל להתגבר על אבא שלי, במשך 4 שנים מילא אותי בזכרונות ואז עזב אותי חסרת כל בעולם הגדול הזה.
אני צריכה אותו, ומתגעגעת אליו ולא יכולה לראות את המסך הזה כי הוא נהיה לי מטושטש.
אני
אני
יש ימים שבהם אני פשוט כל כך רוצה לשתף אותו, כל כך רוצה לבוא אליו ולדבר איתו אבל הוא פשוט לא נמצא שם, הוא לא שם כדי להקשיב לי, הוא לא שם כדי להסתכל לי בעיניים בחום ואהבה ואני כל מתגעגעת אליו ולא מבינה איך רגע אחד בן אדם חי את חייו, ורגע אחר הוא נעלם ולא חוזר.
לפעמים, הפלאפון שלי מצלצל ואני מקווה שזה הוא.
לפעמים, אני שומעת רעשים בבית ואני מקווה שזה הוא
לפעמים, מישהו דופק בדלת ואני מקווה שזה הוא
אבל הוא אף פעם לא בא, ואני עדיין לא מבינה איך דבר כזה הגיוני, אולי יום אחד אני אבין
אבל עכשיו אני בנקודת האל חזור ואני יודעת שאני אף פעם לא אחזור להיות מי שהייתי.
תמיד שמעתי שלהתאבלות יש שלבים משלה, ככה אומרים, אני לא זוכרת את הסדר אבל זה לא משנה כי גם ככה זה אף פעם לא היה ככה בשבילי.
כל זה היה מערבולת של רגשות, שמשגעת אותי כבר שלושה חודשים וגורמת לי להרגיש כמו בן אדם רכרוכי וחלש, אדם קטן. זה אף פעם לא היה משהו מסודר שאפשר לסדר בשלבים.
אני זוכרת שיום אחד בשבעה, השלישי או השני אני חושבת, קמתי בבוקר ופשוט כאב לי כל הגוף, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הלב שלי דפק במהירות שיא- הרגשתי כאילו בא לי להתעלף.
אני מבולבלת, ועוברת את זה לבד, ומנסה לא להתבכיין, ואני צוחקת ומחייכת ויוצאת ואנשים עלולים לחשוב שהכל בסדר אצלי אבל אני רק רוצה, לרגע אחד קטן, שהבן אדם שיושב וקורא את זה, ולא באמת מכיר אותי ידע שהיי, אני לא בסדר, רע לי וכואב לי, אבל כל עוד אתה יודעת את זה הכל יותר קל.
;){kind=link}