עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
רות.תיאוהדסDanielle
הבלוג נפתח ב14.12.13 ッ

הוא נועד לפריקה שיתוף והבעת דעה.
סוף סוף אפשר לפרוק בלי להתבייש, ולספר את הכל 100% נכון
סוף סוף אפשר לשתף מישהו בלי שישפוט אותי
סוף סוף אפשר להביע דעה בלי לדפוק חשבון לאף אחד
אני מרגישה שאני יכולה להיות פה אני, אני האמיתית וזה נותן לי תקווה.

פרידה

20/01/2017 21:46
Rain
לפני שאבא שלי עזב,
לא חשבתי הרבה על המוות, וכשכן חשבתי, האמנתי שאני יכולה לשאת זאת.
זאת לעולם לא הייתה הפתעה.
לאבא היה סרטן קטלני, לא היה ניצוץ של תקווה. המוות ארב בפינה במשך כמעט 4 שנים וכמו פצצה מתקתקת הגורם המגביל היחיד היה השעון.

תחושות של אבל ואובדן זרות לי, אבל בתקופת המחלה שלו התמודדתי עם כל כך הרבה דברים, ראיתי כל כך הרבה דברים, חוויתי כל כך הרבה דברים שלעולם לא יהיה לי האומץ לומר למישהו או אפילו לתאר פה. הם תמיד ירצדו במחשבותיי, אותן הטראומות הקטנות, אבל לעולם לא אחלוק אותן.

חשבתי שזה השיא, פה הכאב מגיע לסופו ושום דבר לעולם לא יתעלה על זה.

אז חשבתי.

שום דבר לא יכול לתאר את הניסיון האישי שלי עם אובדן.
אני מתאבלת כבר 3 חודשים, ואם אי פעם השלב הזה עובר ונהיה קל יותר- אני רק בנקודת ההתחלה.
זה מדהים כמה לא הערכתי את מידתו של כאב האובדן.

עברו 3 חודשים מאז,
ולא היה יום שלא חשבתי עליו.
היו ימים שכאב לי מעט, אך הצלחתי להעסיק את עצמי במחשבות אחרות.
היו ימים, כמו אתמול, שגררתי את עצמי מהבית ספר, אחרי יום שלם שבו ניסיתי להראות נורמלית ואז זרקתי את עצמי על המיטה ולא יצאתי עד בוקר יום שישי.

אני מרגישה נורא,
אני מרגישה משהו שלעולם לא חוויתי.
יש לי חור בלב, במלוא המובן של המילה.
אני לא חושבת שאי פעם אוכל להתגבר על אבא שלי, שצילק אותי במשך 4 שנים בזכרונות ואז עזב אותי חסר כל בעולם הגדול הזה.
אני צריכה אותו, ומתגעגעת אליו ולא יכולה לראות את המסך הזה כי הוא נהיה לי מטושטש. 

אני 
אני 

יש ימים שבהם אני פשוט כל כך רוצה לשתף אותו, כל כך רוצה לבוא אליו ולדבר איתו אבל הוא פשוט לא נמצא שם, הוא לא שם כדי להקשיב לי, הוא לא שם כדי להסתכל לי בעיניים בחום ואהבה ואני כל מתגעגעת אליו ולא מבינה איך רגע אחד בן אדם חי את חייו, ורגע אחר הוא נעלם ולא חוזר.

לפעמים, הפלאפון שלי מצלצל ואני מקווה שזה הוא.
לפעמים, אני שומעת רעשים בבית ואני מקווה שזה הוא
לפעמים, מישהו דופק בדלת ואני מקווה שזה הוא

אבל הוא אף פעם לא בא, ואני עדיין לא מבינה איך דבר כזה הגיוני, אולי יום אחד אני אבין
אבל עכשיו אני בנקודת האל חזור ואני יודעת שאני אף פעם לא אחזור להיות מי שהייתי.

תמיד שמעתי שלהתאבלות יש שלבים משלה, ככה אומרים, אני לא זוכרת את הסדר אבל זה לא משנה כי גם ככה זה אף פעם לא היה ככה בשבילי.
כל זה היה מערבולת של רגשות, שמשגעת אותי כבר שלושה חודשים וגורמת לי להרגיש כמו בן אדם רכרוכי וחלש, אדם קטן. זה אף פעם לא היה משהו מסודר שאפשר לסדר בשלבים.

אני זוכרת שיום אחד בשבעה, השלישי או השני אני חושבת, קמתי בבוקר ופשוט כאב לי כל הגוף, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הלב שלי דפק במהירות שיא- הרגשתי כאילו בא לי להתעלף.

אני מבולבלת, ועוברת את זה לבד, ומנסה לא להתבכיין, ואני צוחקת ומחייכת ויוצאת ואנשים עלולים לחשוב שהכל בסדר אצלי אבל אני רק רוצה, לרגע אחד קטן, שהבן אדם שיושב וקורא את זה, ולא באמת מכיר אותי ידע שהיי, אני לא בסדר, רע לי וכואב לי, אבל כל עוד אתה יודעת את זה הכל יותר קל. 

רות.IM ALDanielle
semegne
21/01/2017 12:03
היי,.. אם הייתי לצידך הייתי מחבקת אותך ואומרת לך שהכל בסדר.
אני יודעת ומבינה שזה קשה, אבל קחי את זה בקלות. החיים ממשיכים. ואני דיי בטוחה שזה מה שאבא שלך היה רוצה.
Danielle
21/01/2017 21:13
אף פעם לא באמת חוויתי אובדן, אז אני לא יכולה להבין איך את מרגישה, אבל את יודעת, לאחרונה הבנתי משהו, באמת לא טוב האדם לבדו. תקיפי את עצמך באנשים שאוהבים אותך ושאת אוהבת, תדברי. תשתפי. תיפגשי עם אנשים, לכי לראות סרטים, תקראי ספרים, תלמדי אוריגאמי, תלמדי לרכוב על חד אופן או לעשות ג'אגלינג, תמלאי את החיים שלך בדברים שעושים לך טוב ותתמקדי בהם. החיים ממשיכים, הם חייבים להמשיך.
מאחלת לך את כול הטוב שיש בעולם,
דניאל
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון