ניסיתי לפתח איתם שיחות חולין קצרות, שתמיד נגמרו באופן די מוזר; לפחות מהצד שלי
אני זוכרת איך הרגשתי שהן שונות, כל הזמן חשבתי לעצמי כמה הן שונות,
אבל אז הבנתי שזו אני בעצם ששונה.
לא הבנתי למה אני צריכה לבחור חברים בפינצטה, כשהם מפוזרים לי בכל מקום
אני מצליחה למצוא את האנשים המתאימים אבל כשהכל כל כך מבולגן,
אף פעם לא הייתה לי האפשרות להרגיש שאני בפנים, בתוך המעגל הסגור הזה שהם בנו
ואין שום סיכוי שאני אי פעם אכנס
ואז אני שואלת את עצמי אם ככה זה יהיה תמיד, אם זה הייעוד שלי, להיות אאוט קאסט
להיות בצד
לפעמים גם לבד
להתבונן על הבפנים אבל אף פעם לא לתת לאחרים להתבונן קצת עליי
אולי יש בי כמה פאקים, אבל ככה זה אצל כולם
ואני מסוגלת לאהוב במצב הנוכחי פאקים של כל אחד
אני לא לבד,
אבל בכל זאת אני מרגישה בדידות
גם כשאני מוקפת באנשים,
אני מרגישה שאני מוקפת באאוטסיידרים,
כולנו אאוטסיידרים ואיכשהו מצאנו אחד את השני
ואין לי בעיה אם זה ההפך הוא הנכון,
אבל זה שיש לנו מכנה אחד משותף שמייעד אותנו להיות חברים בלית ברירה לא אומר שככה זה באמת צריך להיות
שחכתי כבר איך זה לאהוב את החברים שלי
וחברים אלו האנשים שאנחנו צריכים לאהוב
או ככה לפחות חשבתי
;){kind=link}