אני והדיאטות שלי

המשקל שלי היה בטווח הנורמה, אבל איכשהו תמיד הרגשתי הילדה הכי שמנה בגן, בחברת ילדות רזות שלא שוקלות יותר מהזרוע שלי. (מה שהתברר בדיעבד כלא נכון בכלל, אחרי שהסתכלתי על כמה תמונות מהעבר)

אומנם אף פעם לא הייתי ילדה שמנה, אבל כן הייתי צ'אבית כזאת. אתם יודעים, לחיים שמנמנות, בטן חמודה, צ'אבית. הייתי אוכלת כמה שרציתי, מתי שרציתי. אף פעם לא אהבתי את הגוף שלי- אבל ככה זה כשאת קטנה. הפיצוץ של חוסר הערכה עצמית בא מאוחר יותר. ולכן, אף פעם לא זכיתי לאהוב את הגוף שלי על אמת- אבל מה שלא ידעתי הוא שדווקא אז, כשהייתי קטנה ולא דפקתי חשבון, דווקא אז- אני אני אגיע לסף האושר.

כך עברו להן מספר שנים- עד כיתה ז'. 

הייתי דלוקה בבחור שנקרא לו עידו. עידו היה סוג של ליצן, וזה כנראה מה שככ משך אותי בו. בכיתה ז' לא היו לי המון חברות ולכן הייתי יותר עם בנים- עידו היה אחד מהבנים שאירחו לי הכי הרבה חברה. אני לא זוכרת איך, או באיזה הקשר אבל מפה לשם הוא קרא לי שמנה. זה היה בקיץ, ממש הימים האחרונים לפני החופש הגדול.

עידו התרחק, 

ואני נשארתי במקום.

באותו רגע, הבטחתי לעצמי, לעידו, ולכל מי ששומע אותי- שאני הולכת לחזור בשנה הבאה עם גוף כזה, שעידו בחיים לא יקרא לי יותר שמנה

ואז הקיץ התחיל.

ואני, כמובן- ילדה בת 12, מחוסרת בידע- פניתי למה שהכרתי הכי טוב. האינטרנט.

אם מישהו היה מסתכל בהיסטוריה שלי באותו הזמן היה אפשר להתחרפן

איך להרזות

דיאטה

דיאטת כאסח

איך להרזות מהר

איזה ספורט הכי מרזה

והרשימה עוד ארוכה.

האינטרנט בלבל אותי עוד יותר.

מכתבות מוסמכות אך מתונות, לכתבות משווקות וממומנות, לאתרים של אנשים שרוצים למכור לי אבקות וכמובן.. איך לא.. פרו אנה. הדבר הכי חולני שאי פעם ראיתי באינטרנט. מי שלא יודע מה זה פרו אנה שיחפש בויקיפדיה. אבל בקצרה- ומנקודת המבט שלי- פרו אנה זה בעיקר בנות שגם הן, כמוני, רצו להוריד במשקל וחצו את גבול הטעם הטוב. פרו אנה הן בנות שמתחשבנות על כל קשיו ועלה חסה שנכנס להן לאינטרנט, פרו אנה הן בלוגריות, בדיוק כמוני שישתפו עם כל העולם ואשתו (או יותר נכון, עם קהילה קטנה בישראבלוג) את נזקי המחלה האמיתיים על אמת. 

וככה נותרתי מבולבלת יותר ויותר בלי הכוונה. אז החלטתי לשלב בין כל העולמות, בדרך מוזרה ביותר.

זה התחיל כמו כל דיאטה רגילה. היה לי יומן הליכה, נרשמתי לכמה ערוצי כושר ביוטיוב, ואפילו הורדתי את האפליקציה של חלי ממן (שד"א אני לא מצליחה להסתדר איתה עד היום..) הייתי חדורת מטרה, וכל מה שחשבתי עליו היה עידו, הבן זונה שהעיז להגיד לי שאני שמנה. 

בהתחלה היה נחמד. אפילו כיף. הפסקתי עם הג'אנק. אכלתי בריא, עשיתי ספורט. הרגשתי טוב! עליתי על המשקל כל יום וראיתי איך הק"ג נושרים לי מהגוף כמו עלים בסתיו. 

אז חשבתי לעצמי, למה לא להפוך את העסק הזה ליותר רציני?

החלטתי להפחית בקלוריות.

ומיום ליום הפחתתי 

והפחתתי

והפחתתי

בדרך ארוכה אך קצרה, תלולה ומוזרה,

הגעתי למצב שבו אני אוכלת במקרה הרע 200 קלוריות ביום ובמקרה הטוב 600 קלוריות ביום.

בכל מקרה לא משנה כמה אכלתי וידאתי ששרפתי את כולן בספורט.

העניין הוא שבאותה התקופה הייתי בערך בהורדה של 7-10 ק"ג מהמצב ההתחלתי שלי. הייתי 1.55 ושקלתי בסביבות ה40 ו-.. 

אבל בכל זאת, הרגשתי שמנה מתמיד..

הערכה העצמית שלי שאפה ל-0

כל מה שהצלחתי לראות היה שומנים.

על הגוף שלי. בכל מקום, ברגליים, בבטן, בפנים

כל מה שהצלחתי לראות היה קלוריות

כל דבר שהכנסתי לפה היה מספר. הרעב לא שינה. רק שלא אחצה כמו הקלוריות המותרת

הפסקתי לעשות ספורט.

לא יכולתי. 

לא הייתה לי אנרגיה.

כבר לא רציתי לאכול, לא רציתי כלום. קמתי בבוקר אחרי 12 שעות שינה ולא הייתה לי אנרגיה לזוז, בקושי הצלחתי לקום מהמיטה.. 

הכל סבב סביב אוכל. התכנון. הזמן. הכמות. רק עליו אפשר היה לחשוב.

כל בוקר, אחרי הפיפי היה לי את טקס ההישקלות המיוחד שלי. כל יום הייתי חייבת לאבד לפחות כמה מאות גרמים כדי להרגיש שלמה עם עצמי

***