ואני לבד, אבל יש לי מה להגיד אז החלטתי להיכנס לפה ופשוט.. לכתוב.
אז הייתה לי תקופת מבחנים קשה, ואפשר לומר שבחודש האחרון לא בדיוק היו לי חיים, באיזה שהוא מקום, עם כל הלחץ, העייפות, והקושי' יש בי מקום שאוהב את זה. יש בו מקום שאוהב לחזור הביתה ב8 ולהמשיך ללמוד אל תוך הלילה, יש בי חלק שאוהב לקרוע את התחת ולהרגיש ימים שלמים שאני פשוט לא נחה, יש בי חלק שאוהב לבכות מרוב כל הייאוש.
אבל יש משהו שאני לא אוהבת וזה לא להשיג תוצאות. אני לומדת כל כך הרבה ועדיין, כלום. שום תוצאות. רק במקצועות הומניים אני מסוגלת לקבל מעל 90. אני זוכרת אותי תודה שנה שעברה בבית הספר הקודם שלי, אני 97.5, וזה בלי אפילו לנסות. תמיד רציתי לעבור לבית ספר הזה, אבל עכשיו כשאני פה אני כל כך סובלת. גם לימודית, וגם חברתית. אני מרגישה שאני מאבדת מהזהות שלי, אני לא ריין יותר, אני מישהי אחרת, אני אפורה בודדה ועצובה ואני לא רוצה להיות המישהי הזו אבל אני גם לא יודעת איך מפסיקים. אני יושבת עכשיו בתוך עולם עם לפחות 90 איש, וכולם מדברים וצוחקים ואני לבד. ואני כל כך רוצה להיות חלק מזה, אבל אני לא. אני מנסה ואני מקבלת דחייה, ואני לא מבינה, האם משהו לא בסדר איתי? הרי, יש סיבה! כולם התחברו כל כך מהר, אבל אני נשארתי באותו מקום. הייתי אומרת שאני רוצה להחזיר את הגלגל לאחור, אבל אני אפילו יותר יודעת לשם מה, הרי זה לא אומר שהייתי יכולה לשנות משהו, נכון? פשוט הייתי חוזרת על הכל מההתחלה, וזה בדיוק מה שאני לא רוצה לעבור.
אני פשוט רוצה הפסקה. הפסקה ארוכה לנוח, ולחשוב, ולהבין את זה שאני אולי חיה את החלום, אבל אני חיה חלום חלול.
ריין.
;){kind=link}