מבחן בפיזיקה, לכל השכבה
ההתרגשות באוויר, ילדים עם סיכומים בכל מקום.
אני זוכרת את שנה שעברה, איך הייתי ילדה של מאיות.
מאז שהתקבלתי לבית ספר הזה, שבו כולם מעודדים אותך שבהתחלה זה בסדר וכולם נכשלים, גם זה לא מעודד.
פיזיקה, יותר נכון פיזקקי.
גם למבחן הזה לא למדתי,
אני מעדיפה להשקיע את הכוחות שלי במתמטיקה.
במבחן כמובן, לא ידעתי כלום, חירטשתי את כל הידע שבקושי היה לי, ומיהרתי לצאת מהכיתה, עליתי לקומה השנייה, הלכתי לפינה הקבועה שלי בבית ספר, מן מסדרון רחב, יש שם עוד אנשים כמוני, שסתם אוהבים להיות לבד.
אני תוחבת את האוזניות לתוך אוזניי ושומעת את השיר טדי פיקר של הארקטיק מאנקיז, אני מרגישה בודדה, כל כך בודדה.
ילד מהכיתה שלי מתקרב אליי ומוציא לי את אוזניה אחת, צוחק איתי ומחזיר את האוזניה למקום, אחרי חצי דקה או פחות הוא חוזר ושואל אם הוא הצחיק אותי, אני עונה לו שכן והוא נשאר איתי קצת, כל כך נחמד שהוא שם, אני לא רוצה שהוא ילך.
חברים שלו קוראים לו, והוא חוזר מאוחר יותר.
הרגשתי כל כך נחמד לידו, אבל אני יודעת שהשילוב בינינו לא טוב, אני רואה מה הוא מרגיש, וזה הולך להתגלגל לכיוונים לא נעימים, הולכת לקרות לו אותה תקרית כמו שקראה לעידו, ונמאס לי מזה. אני רוצה ידיד, חבר טוב, לא יותר מזה.
ריין
;){kind=link}