זה לא פיזיקה או מתמטיקה, אני לא צריכה לשבור את הראש.
בין כל השירים והרומנים, אני סוף סוף מקבלת רשות להיות פילוסופית ולתת לראש שלי להוביל אותי למשמעות בלי שאכנס לתוך תהום ללא תחתית, ויסמנו לי איקס ענק על התשובה, מינוס 10 נקודות.
כל יום ראשון בבוקר, כשהצלצול משמיע קול, אני שומעת תמיד אנחות מפיהם של תלמידים עייפים ומתוסכלים- שעתיים של ספרות הורגות אותם
ורק אני אוהבת ספרות.
אני אוהבת את האווירה השקטה שיש בחדר הגדול, כשכל מה ששומעים הוא רעשיו של המזגן ואת התנגשותיו של הטוש על הלוח. אם יושבים מספיק רחוק, גם בקושי שומעים את המורה עם הקול השקט, תמר, ממלמלת את מה שהיא כותבת.
את תמר, הכרתי בתחילת שנה, מן הסתם.
בהתחלה, היא נראתה, טוב, כמוני.
תחילת שנה, היא תוהה מה היא עושה כאן והיא מתה לחזור הביתה למיטה.
היא לא נראתה לי מאושרת, או לפחות שמחה.
ואני, לא האמנתי שהיא אפילו לא אוהבת קצת את מה שהיא עושה.
מכירים את המשפט הזה, 'יש לך משהו עצוב בעיניים?' בחיים לא הבנתי אותו עד שראיתי את תמר, ואז הבנתי שלתמר יש משהו עצוב בעיניים.
היא נראתה רומנטיקת חסרת תקנה, פילוסופית אבל לא יותר מידי, כיאה למורה לספרות.
היא דיברה הרבה על החתול שלה, אז חשבתי שהיא רווקה עם חתול(ים), והיא כנראה כל כך ממורמרת כי היא לבד, אבל זאת הייתה הנחה שגויה, כי היא השכילה באיזה שהוא משפט משהו על הבעל והילדים.
אני אוהבת את השיעורים האלה שרק כותבים בהם.
כותבים, כותבים וכותבים.
ובזמן שאני כותבת, הראש שלי מתחיל לנדוד בתוך המחשבות, ואיך שהוא אני מצליחה לכתוב ולחשוב על דברים שונים באותו הזמן.
וזה מרגיע.
ריין
;){kind=link}