אף פעם לא באמת חשבתי ברצינות על האופציה של לא להביא ילדים לעולם.
יש לי מסלול מאוד מסודר לחיים, אומנם לא מסודר מידי כי תמיד אמרו לי שאם אני רוצה להצחיק את אלוהים, אני צריכה לספר לו על התוכניות שלי. מאז אני פשוט מנסה לא לפתוח פה לשטן.
ילדים, תמיד היה חלק מהמסלול הזה.
בתור ילדה, תמיד התלהבתי מהחלק הזה של ההריון והייתי תוחבת לעצמי כריות לתוך הבטן ומחזיקה את הכרית כאילו יש שם תינוק ואני הולכת להגן עליו מכל משמר.
לא ידעתי הרבה על הריון, איך הוא מתחיל ואיך הוא נגמר, אבל ידעתי שבתוך הבטן ישנו תינוק שהולך להגיח אל תוך החיים בעוד כמה חודשים.
בגיל 12, ראיתי בייבי בום, הזדעזעתי. ראיתי צרחות, פאניקה, המון בכי, ובקיצור את תהליכי הטבע.
ובכל זאת השלמתי עם הכאב העתידי כשראיתי את הסיום המרגש בכל פרק, בו כל הדמעות נהפכו לדמעות אושר כאשר האמא החזיקה את הרך הנולד.
אבל ככל שעובר הזמן, אני נחשפת יותר לעולם הזה, ושואלת את עצמי האם כדאי?
העולם הזה יכול להיות מאוד יפה, אבל הוא יכול להיות גם מאוד אכזר, ומי אני שאדע להחליט אם החיים יתאכזרו לזה או זו שיצאו לי מהבטן?
וברגע אחד, הראש מתמלא במחשבות
מחלות
עוני
דיכאון
אונס
כאב
כל כך הרבה שזה כואב.
כל כך הרבה דברים שאני לא רוצה שיקרו לילד שלי.
אם אביא ילדים, האם אני לא אגואיסטית? הרי למה אני רוצה להביא ילדים?
בגלל פאקינג מסלול.
מסלול, שלמען האמת קצת חסר היגיון.
אני שואלת את עצמי שוב ושוב למה ילדים הם בראש סדר העדיפיות, והקול היחיד שעונה לי הוא קול ההיגיון. ואז אני מבינה, שזה בסך הכל הגיוני, אבל אני ממזמן למדת, שלחפש היגיון בכל דבר זה משוגע.
ואומרים שהורים תמיד רוצים את הטוב ביותר לילדים שלהם.
אומרים את זה בגן הילדים, ובפרסומת לטיטולים וכמעט בכל מקום.
אבל מה עם ההגנה הכי טובה, היא פשוט לא להביא אותם?
אני לא יודעת, יש כל כך הרבה שאלות ופחות מידי תשובות.
וטוב שיש לי זמן עד אז.
ריין








