אז שמעתי ילדה מהכיתה לשעבר, שמחליפה חברים כמו גרביים שנגמרו לה הדמעות לבכות על האקס שלה, שאותו היא מכירה בדיוק חודש, בלי לזלזל חס וחלילה.
ואני רק רציתי לשאול, איך זה שלי לא נגמרות הדמעות?
אני לא רוצה לכתוב על כמה שרע לי, כי זה רק מכאיב עוד יותר. חוץ מזה, זה גורם לי להרגיש כפויית טובה, כי אני אמורה להרגיש רע בגלל הילדים המורעבים באפריקה או משהו כזה.
אבל נמאס.
אני יוצאת החוצהבהפסקה, ואני רואה אנשים.
כל מה שאני יכולה לראות זה אנשים. וכולם נמצאים יחד, ומרוחים להם חיוכים על הפרצוף, וגם אני רוצה לדבר עם כמה אנשים ושיהיה לי חיוך מרוח על הפרצוף. ואני שואלת את עצמי, איך זה שאני היחידה פה שכואב לה? איך זה שאני היחידה פה שלבד?
ואולי אני לא רואה אותם, את האנשים השקופים. כי גם אני כזו, בעצם.
כי לא משנה כמה אני מחפשת, אני לא מוצאת.
ואני מרגישה לבד.
;){kind=link}