פשוט לא ידעתי איך אני מתחילה אותו. נפרדתי מהבלוג בתקופה הכי סוערת שהייתה לי, כ"כ הרבה קרה. לא ידעתי מה אני עושה איתו.
לא ראיתי את עצמי כותבת בכל הסערה הזו, והבלוגר היה סה"כ עוד כתובת של אתר שנמצאת בדף הבית.
בהתחלה פחדתי לכתוב פה כי חשבתי שזה הולך לעשות לי נאחס, אבל גם ככה הכל נאחס-סבבה כזה עכשיו, אז אני מניחה שאני אהיה נאמבית לגמרי אם יקרה עוד נזק. כנראה שאקח את סיכון הכתיבה בבלוג.
אז נתחיל מהראש והראשונה. החלום שלי, זה שנמצא ברשימות שבבלוג.
המשפט המסתורי והלא מוסבר. "להתקבל לתיכון מסוים" אפשר לקבל את הרושם שאני חוליגנית שמגיעה לבית ספר פעם בשנה, והחלום שלה הוא שאיזה שהיא מסגרת תקבל אותה ואת הצרות שלה.
אז, לא.
הנה אני מרחיבה על כך- התיכון המסוים הזה, הוא אחד התיכונים הטובים שיש בארץ, ולגמרי במקרה, הוא 15 דקות מהבית שלי בהליכה, ובמקרה, אני שם פעם בשבוע, ובמקרה אני מתה ללמוד שם.
מבחני קבלה? היו, ובקצרה, לא התקבלתי.
עברה תקופה מאז, הייתי מעט בדיכאון, בכיתי ללא סוף אבל כמעט קיבלתי את זה. כמעט.
בעיקרון אני לא אומרת לאף אחד (למען הגנה מפני עין הרע, וגם כדי שאני לא אהיה המסכנה שלא קיבלה את מה שרצתה דאבל דאבל) אבל אני עדיין נלחמת על המקום שלי שם, אוח, אין לי כוח לפרט על זה. רוב הסיכויים שאלך לתיכון אחר בעיר שלי, אבל אני אעמיד פנים שלא אכפת לי.
בכל מקרה, מנסה להישאר אופטימית למרות שחלומי התנפץ ואני מרגישה מעט סדוקה. עזוב, אני מדחיקה וטוב לי.
אה כן, ויש גם אותו.
זוכר? בסוף התקופה שלי בבלוגר הוצאתי עליו איזה ציוץ או משהו, זו בדיוק הייתה ההתחלה של ההתאהבות. כשחשבתי שזה רק קראש- הו, הנה ציטוט-
"כמה בנאלי בשבילי, התאהבתי עוד פעם. ז"א, נדלקתי. כי זו מי שאני, לא יכולה לשרוד בלי זה יותר מידי."
וכשאני קוראת את הציטוט הזה, שנרשם ב10.1.15, עולות בי שאלות יותר עמוקות ממתי אני יודעת מה זה בנאלי, נדלקתי.
אני נשבעת שזה מה שזה היה בהתחלה, קראש מהיר.
כי, למה לא? זה מה שאני עושה. נדלקת. וגם, הוא נראה ממש טוב. זוכר איך ציינתי כמה אני אוהבת גבוהים? אז הנה מתנה משמיים, לילד יש צמיחה מהירה, בואו נגיד שאני בשאיפה להגיע לו לכתף, אבל בינינו? בנות חולות על גבוהים. אין סינכרון בי ה1.56 שלי וה1.80 שלו, אבל אני עדיין אוהבת לעמוד לידו ולהרגיש מוגנת.
אבל הידלקות גם כי יש לו צדדים דביליים, לפעמים הוא אידיוט אמיתי, לא מייצרים כאלה יותר. ועד שאני מתרגלת לסוג הטיפשות שלו, הוא מוציא עוד דעה חסרת מוסריות בעליל שגורמת לי לרצות לסטור לו.
ה19.12
הפעם הראשונה שראיתי אותו.
ה19.12
כשאמרתי לעצמי שאין מצב שאני נדלקת עליו והוא הכי לא הסגנון שלי.
ה19.12
התאריך שמסמל שאני דלוקה-אוהבת אותו רק 4 חודשים, למרות שאני מרגישה שאני מכירה אותו כבר שנים.
כשאנחנו מדברים אני מרגישה מוזר, אני מביטה לו בעיניים ואני מרגישה שהוא קורא לי את הנשמה, הכי מוזר זה שאני חושבת שהוא מרגיש אותו דבר, שהוא גם מתחיל לשנוא את הרעיון של להסתכל אחד לשני בעיניים, והוא תמיד הראשון שמסיט מבט.
והכי עצוב לי ש99% שלא אלמד איתו, כן, הוא התקבל. אני שמחה בשבילו, באמת שכן, אבל יקח לי המון זמן לשכוח ממנו, הייתי מתה שנלמד אותה כיתה שנה הבאה, לא אכפת לי להיות מופרדת מכל החברות שלי, וללמוד איתו.
אוח, להיות מאוהבת בגיל 13.10 זה הדבר הכי פתטי שיש
חברות?
אני לא מאמינה שאני אומרת את זה אבל אני מוקפת בבנות שפעם לא שמו עליי פס.
הן לא חברות אמיתיות, אבל כל כך טוב להיות חלק ממשהו. לדעת שאכפת מאנשים ממני, לדעת שאנשים רוצים שאני אהיה איתם..
אה כן, ואין ג'רארדג'ורג' יותר, גם לא יומן, אני רושמת בשביל עצמי, הבלוג די פרטי. אם יש בלוגרים שיש להם כוח לקרוא את הדברים שאני רושמת אז הם מוזמנים בחום
אה ועוד משהו. סוף סוף הסוד של יש לי בלוג יצא. לא הראיתי לאף אחד, ברור. אבל אף פעם לא אמרתי לאף אחד שיש לי בלוג, הייתה לי שיחה כנה עם ידיד שבה שפכתי את הלב למישהו בפעם הראשונה, ובמקרה נפלט לי שיש לי בלוג, אבל גם אמרתי שזה ישן, ואני לא כותבת בו יותר, אין מצב שזו טעות, נכון?
באהבה, ריין
;){kind=link}