Stop annoying me

אני לא מישהי מיוחדת. 

אין לי קסם אישי, אני לא יפה במיוחד, או חכמה במיוחד ואף פעם לא באמת הצטיינתי במשהו. עם כן זה באנגלית, אני די טובה באנגלית. אבל זה אף פעם לא הביא לי אושר, זה לא אתגר אותי- ה90-100 זרמו לי וזה היה בסדר. אני לא טיפוס שמחפש אתגרים. אני עצלנית. אני שור ולא טלה. אני חושבת שאני מתחילה לגלות שאני גם טובה בנאומים, אבל קודם אני צריכה לנקות את הפחד במה הזה שעדיין נמצא שם. אבל זה נשמע פתטי. 

"מה הכישרון שלכם?" 

"שירה", "ריקוד", "ציור", "פיסול", "אממ? אני? אני טובה בנאומים. כן לגמרי, שים אותי מול קהל עם משהו שמתקשר לסמים אלכוהול וחינוך נוקשה ואני הולכת ליצור לקהל פה זיקה לבמות!"

כן, לא. 

ד"א, לא הייתי צריכה לקרוא את ההורוסקופ של רביעי-שבת. הוא הפחיד אותי מאוד. 

הכי מפחיד היה? שהם תמיד צודקים. והפעם הם מנבעים דברים לא נעימים.  

כן. לא מיוחדת, אבל גם שונה. קצת אחרת. 

טובעת בתור ים של אנשים שלא מצליחים להבין אותי, זה לא שאני עמוקה במיוחד והם שטחיים במיוחד. אני פשוט לא מצליחה להיות חלק מהן. 

כולנו פאזל אחד ואני מרגישה כמו חתיכה שלא מתחברת, האמת? נראה לי שבעל הקופסה איבד אותי ואני נמצאת מתחת לאיזו ספה  מעופשת כשקור עכבישים אופף אותי. אני אומרת כותבת את זה תוך כדי חיוך, זה נכון עד כדי צחוק. 

אני לא רוצה להיות לבד, אבל אני רוצה שהן יעזבו אותי. 

כן- לפעמים אני פשוט מהרהרת בשקט בהפסקה ונותנת לעצמי להיכנס למצב רוח הפכפך, ברגע כזה כל מה שאני צריכה זה שהן יהיו שם, אבל יתעלמו ממני. יתעלמו מהצעקות שיש לי מבפנים. אני לא מחפשת הקשבה של אף אחד. 

אני לא צריכה אוזן קשבת

אני לא צריכה אוזן תומכת

אני צריכה אותך. 

אני לא צריכה שחבורה של בנות שצבועות בשכבה עבה של נצנצים יהיו העזרה שלי. כי הן לא. אני לא מייחלת לעצמי להיות בן, כי יש לזה 1000 ואחד חסרונות. יש חסרונות שאני מוצאת בעם של בנות. לא, אני לא מבואסת להיות בת בגלל המחזור (ד"א אני גם סובלת מכאבי מוות, אל תגידו שלא אמרתי) או בגלל הלידה, או כי אצלנו יותר חשוב לטפח את עצמנו. אז מה, יש לנו איפור. אם אתה מכוער נדפקת. אם את מכוערת נסי את המייקאפ, המסקרה האודם והאיילנר. זהו? רואה שהרבה יותר טוב. 

חכה רגע. אני לא סובלת מכלילים. מה שאני אומרת להגיד עכשיו ישמע כמו "ארה"ב טובה יותר מישראל, הוא והמבטא הבריטי שלו", "כל הגברים חזירים" ו"כל הנשים בוגדניות." זה לא זה. אני מדברת על הבנות שאני מכירה. ברור שקיימות בנות מקסימות כמו בבלוג הזה, אבל הגישה אף פעם לא נעלמת- היא לא שייכת לכולם. היא רק שייכת ל99%. שאני מכירה. עכשיו השקט הנפשי שלי בסדר.

כל הקטע הזה של לרכל.

הרכילות אצלנו קיימת בשפע. 

שוב, אני לא יודעת מה הולך אצל הבנים אבל.. קשה לי להאמין שמה שהולך במשחק כדורסל זה משהו במסגנון של "שיואו ראית את רונן המכוער הזה? מאיפה הוא קנה את החולצה הזאת? מזעזע. פשוט מזעזע." 

או "ראית איזה צבוע שון? מה הוא עשה שם OMG אני מת" 

תעשה טובה אני יודעת שקראת את זה בסוג דיבור גייזי. 

אפרופו גייז, הנה עוד נושא- הומופוביה. זה כבר לא קשור לבנות. זה אנשים. 

פאקינג אנשים מכוערים עם חינוך שטחי, אני לא מבינה למה כל 'החברות' מעקמות את הפרצוף ופולטות 'איכס' כשאני אומרת שאני אוהבת את טום ואוריאל מהמירוץ למיליון- וכן. אני אוהבת אותם. הם לא חכמים במיוחד, או חכמים במיוחד אבל הם כ"כ חמודים. 

ולמה מחצית מהבנים בטוחים שאני לסבית בגלל שפלטתי לעברם ש'הומו זה לא קללה' 

והמוזיקה. 

אז מה? אז מה אם אני שומעת רוק מחורבן ואתן שומעות וואן דיירקשן ואריאנה גרנדה? (איך לעזאזל אפשר לאהוב את הפרוצה-הצעירה הזו, התפקיד הזה לא למידות שלה).

אני לא יורדת על מוזיקה של אחרים. אני לא יורדת על פופ. 

עברתי את הרמה הזו כשהפסקתי לשמוע בי וי בי בכיתה ז' בערך. (פוזרים, אבל סבבה, לא יורדת) 

אז למה הן יורדות על שלי? 

כי לא. 

רוק זה לא צרחות. 

זה מעבר לזה.

זו מוזיקה שאתן לא יכולות לשמוע או לקבל. 

ואין לי בעיה, אל תאהבו, אני לא משתפת אנשים יותר בטעם שלי. אבל תעשו לי טובה, אל תתחקרו את שלי אם מראש ידוע התשובה. 

זהו.

ריין. 

כן, אוקיי סבבה.

מצטערת פשוט לא יכולתי לעצור בעד עצמי.