בזמן האחרון אני מתקשה למצוא כותרות

סוף סוף יציאה ראשונה שלי. זה לא מובן מאליו, סוף סוף הבנתי איך זה באמת לצאת מהבית עם חברות ולעשות משהו כיפי. 

אז ברור שהתכנון היה קליקה, אבל מפה לשם משבע בנות הצטמצמנו לשלוש. אני לא יודעת אם זה הפריע לי, כי החרדות שלי די שיגעו אותי לפני היציאה. 

התגברתי עליהם. 

היינו אני, רינת ועוד אחת- קרין. קרין ואני לא ממש קרובות, בעצם, בכלל לא קרובות. יש לה צדדים שנוגדים אותי, כמו הערצה מוגזמת לביבר, או חוסר ריאליות, אבל לא אכפת לי. היא נחמדה, באמת נחמדה- וכל עוד היא כזאת מצידי שתשתגע עוד טיפה. 

אז הלכנו לפיצה, הפיצה נהייתה המקום הקבוע ליציאות של.. כל מי שאני מכירה בערך. בגלל שאני.. טוב קצת מאחרת בכל עניין חברתי שקיים- אז הפיצה המוכרת שלהם היא לא ממש מוכרת לי. 

נסעתי עם רינת באוטו של אמא שלי וכשהגענו פגשנו את קרין. ההתחלה? הייתה זוועה. ברור שאני לא מכירה את המקום,  אז די הופתעתי. לא הכי נקי שם אבל אני לא סטרילית- אבל מה, יש שם ערסים. זה מקום קטן, אז ערס אחד שניים שלוש ארבע הם כמו מאתיים. אחרי שהזמנו והתיישבנו בשולחן אחד הערסים ניגש ואמר לי שאני יפה. 

לזה קוראים הזדמנות מבוזבזת. 

אתה מבין אותי? ה'אני אוהב אותך' הראשון שלי? אינטרנטי. 

ה'את יפה' מאדם זר שלי? ערס. אני לא מצפה לפרינס צ'ארמינג, אבל שלא יהיה ערס. שלא יהיה בכלל. 

תודה רבה. 

התעלמתי, והיה לי ממש נחמד מאיתנו, חוץ מהקטע ששמעתי יותר מידי קללות. וצעקות. ומזרחית. אין לי שום דבר נגד ערסים, רק שלא ידברו איתי. 

הם זרקו המון הערות שגרמו לי להרגיש לא בנוח, אבל אחרי כמה דקות שהרגישו כמו נצח הם הלכו. 

אח"כ באמת הרגשתי חלק ממשהו. צחקנו, נהנו והכל זרם. 

אחרי שעה בערך חזרנו הביתה. 

וזאת הייתה היציאה הראשונה שלי. באיחור, אך עדיף מאוחר מאשר מעולם לא. 

ריין