אמא שלי תמיד הצטיירה בפני כאישה קלה לשבירה. כל פעם שעברו עליה דברים קשים, היא עברה למקום המפלט שלה- הבכי. עוד מגיל צעיר התמונות שלה בוכה חרוטות בזכרוני. כשהמצב במשפחה הדרדר, היא בכתה- וככה גם גדלתי. התרגלתי לדבר כל כך, ככה שגם היום כשהיא בוכה אני לא מרגישה יותר מידי נסערת. אני מחבקת, תומכת, מובכת, אבל לגמרי נאמבית.
אני לעומתה, בכיינית גדולה אבל תמיד עושה את זה בסתר. אני לא סובלת שאנשים רואים אותי בוכה, ואם אבכה זה יהיה במקום סגור. אם משהו באמת נכנס לי לעין ומישהו שואל מה קרה, המשפט האמתי מאבד כל הגיון.
"את בוכה?"
"לא, נכנס לי משהו לעין. באמת שכן, אין לי מושג למה זה נשמע כזה קלישאתי ונדוש!"
קרה לי היום.
שמעתי את אבא שלי בוכה לראשונה ביום שבת. אני מודה, שזה היה מוזר. תמיד האמנתי שיש בו ילד קטן, אבל מהו ילד ללא ההתייפחות המשונה, והנה היא הגיעה. היום שמעתי אותו בוכה בפעם השנייה, וזה היה עוד יותר מוזר מהפעם הקודמת.
אמנם הוא כנראה כן מבין שהוא גוסס, אבל זה פשוט בלתי אפשרי, שהאבא הקורן שלי יכנס למצב דיכאוני. לאורך כל המחלה הוא חייך, אבל רק עכשיו כשהמצב מחשיך הוא מראה סימנים של דיכאון, והכל בבת אחת. אני שואלת את עצמי לפעמים אם גם הוא כמוני, אם גם הוא בכה בלילות.
אני לא מרגישה שום דבר לגבי זה שאבא שלי הולך ונעלם, אין צורך לנחם אותי, אנשים מסוימים יגידו שאין לי לב. אבל זה לא נכון, אני כן מנחמת וכן יושבת וכן צוחקת מבדיחות שלא מצחיקות אותי (כן, אבא שלי הוא במקרה מספר הבדיחות הגרוע בעולם, ואני בעלת חוש ההומור הרעוע בעולם) אבל אני פשוט לא מרגישה. לפעמים אני פשוט מדמיינת איך זה יהיה.
פסיכולוגים מסוימים, או מתעניינים יגידו שזו הדחקה. אבל זו לא הדחקה, אני אוהבת את אמא שלי, אני מאוד אוהבת את אח שלי, אבל עד היום אני לא סגורה אם אני באמת אוהבת את אבא שלי. כל הריבים האלה רק התירו דרך אפורה ומאובקת.
ועכשיו זכרונות ילדות אבהיים מציפים אותי.
ריין
לגמרי שחכתי שדצמבר עכשיו. דצמבר זה החודש.
;){kind=link}