לפוסט הזה יהיו שני חלקים, אחד מהם טוב ואחד מהם רע. אני אתחיל מהטוב משום שאני יודעת שאם אתחיל מהרע אני אהיה מבואסת, ולא ארצה לכתוב על הטוב.
הטוב,
אז אני כמעט משוכנעת שהחורף כבר בפתח. נכון, הוא עבד עליי קצת שבוע שעבר עם היורה והרוח, אבל הפעם באמת מרגישים את נוכחות החורף באוויר, וכל מה שאני רוצה זה עוד, עוד ועוד. אני נושמת חורף, אני חיה חורף. אני רוצה ללבוש שלוש שכבות, אני רוצה לנשום את הרוח הקרה, אני רוצה להתכרבל בשמיכה ולשתות שוקו חם, אני רוצה לשמוע את טפטופי הגשם הרועמים והרעמים, לראות ברקים ולקפוא מקור. אומנם אני אוהבת את ארץ ישראל ולעולם לא חשבתי לעבור מפה לצמיתות, אבל הנשמה שלי לא שייכת למיקום הגאוגרפי. בכיף הייתי מתחלפת עם הולנד או פינלנד. אני רק מחכה שהחורף יתעצם.
הרע,
אז אולי אין תקווה. אז אולי השנה שלי נחתמת כשנה בודדת ומבודדת. אני ניסיתי, שלא יגידו שלא.
חשבתי שאני נדבקת, לא קשורה, הכלבלב הקטן והרטוב שרודף אחריי אנשים ברחוב. כשאמרתי את זה לבנות אחרות הן הרגיעו אותי ואמרו לי שזה לא ככה, אבל עמוק בפנים הרגשתי את זה. לאט לאט התחושה דועכת אך לא לגמרי. היום בבוקר יצאתי עם אחת הבנות החוצה לחצר, לאט לאט מספר הבנות התעצם. בין האחרונות הגיעה לירי, מישהי שלמרות שפגעה בי כמה פעמים בעבר, אבל עדיין נתפסה כמישהי נחמדה. באיזה שהוא מצב הן החליטו ללכת למקום אחר, ואני רק הלכתי אחרי הגוש. "תישארי פה ריין אל תלכי." זה היה צחוק, כמובן. כל התקשורת שלהן איתי זה צחוק. הן כל הזמן צוחקות. הצחוק פוגע. ובאותו הרגע הבנתי, זה לא רק בראש שלי. אומנם היא צחקה, אבל הם ראו את מה שאני ראיתי כל הזמן, היא כן רואה בי סוג של נדבקת. גם אחרי שפתחתי בפניה את הלב, שאני מעוניינת לרכוש חברות חדשות. הבנתי שיש לי שתי אפשרויות- או ללכת אחרי האספסוף ולהתעלם מלירי, או פשוט לארוז את טיפת הכבוד שנשארה לי וללכת משם. בחרתי על ללכת. באותו רגע הבנתי שהתייאשתי, אני חלק מהן, וזה גם לא הולך לקרות לא משנה כמה שארצה. הן מגובשות ואני אף אחת מהמדרגות. שאר היום הייתי עסוקה בלגרום לדמעות להתייבש. הסתובבתי בהפסקה עם שירלי, יש לי אלף ואחת סיבות למה לא להיות עם שירלי, אבל כרגע אני לא במצב של בחירה. אני יודעת ששירלי היא סוג של קובר, שהיא לא הולכת להיות חברה שלי, אני נואשת, נואשת מאוד, אבל אני לא בטוחה שעד כדי כך.
בסוף היום באתי אל רינת, חיכיתי איתה לעוד איזה שתי בנות וכשהן באו הן חיכו לאחיה הקטן. לא הרגשתי אאוטסיידרית, היינו יחד, צחקנו דיברנו. ברגע שאחיה הקטן הגיע הן קראו לרינת. ביום אחר הייתי פשוט הולכת איתן, אבל המצב שלי היה שברירי מידי, הרגשתי לא רצויה עד כדי כך שנפגעתי כשלא קראו לי. אני נשמעת אדיוטית, אני יודעת שכן, אבל אוף. חרא.
נמאס לי ללכת לישון בוכה, נמאס לי לחזור מבית הספר בוכה. אני לא אתפלל לחברות, אבל זה עדיין כואב לי שם, בלב.
ועכשיו גבירותיי ורבותיי אני הולכת לעשות קופי לפוסט הזה, כדי שאני לא אחזור על הטעות הקודמת שלי.
אוהבת, ריין.
בלייר וולדורף, חושבים שהיא חזקה. אבל היא חסרת אונים. היא משתמש בחוסר האונים שלה למטרות רשעיות, אני שונאת אותה ואוהבת אותה באותו הזמן.
;){kind=link}