הרבה, הרבה

אבל לפעמים פשוט רע לי. כן, אני מודה שקצת רע לי. אני לא מבינה את ההיגיון של העולם הזה, וקיימים כל כך הרבה אנשים רעים. מהסוג הזה שפשוט רוצה לקלקל לך את החיים. אני אומרת לעצמי לא לשים על הבנות האלה, שקוראות לי זונה בצחוק, שמשפילות אותי בצחוק, שמשחקות בי בצחוק. כן, חה, מצחיק. אני בולעת וסופגת ולא מראה להן את הדמעות שאוטוטו יוצאות, אבל בלילה הכל יוצא על הכרית שלי. אני מתייפחת כמו ילדה קטנה, אתמול בלילה קצת הגזמתי. חלק ממני רצה למות בשקט (לא למות למות, פשוט למות. אני לא אובדנית.) וחלק אחר אמר לי להרגיע. כי בקצב הזה אמא שלי תתפרץ לחדר שלי עם ערכת עזרה ראשונה ותשאל אותי אם אני מצליחה לנשום. אני לא רוצה שזה יקרה, אני גם ככה מספיק מושפלת. זה לא פייר, זה לא פייר שבזמן שהן כבר סיימו לדרוך על אנשים להיום, אני זו שבוכה. כי אני לא רוצה לבכות בגלל זוג הכלבות המזדיינות האלה, אבל אני בוכה בגללן. אבל אני לא מראה להן את זה. בלילה אני בוכה בגללן, וביום אני מחייכת אליהן. זה לא רק בגלל שאני לא יודעת איך שומרים טינה, זה גם בגלל שאין לי כוח לכל השנאה. אני לבד בהפסקות. אני משוטטת, נדבקת. יש הפסקות שיש לי מישהי להיות איתה, יש הפסקות שהחניכה שלי רודפת אחריי, ופשוט אין לי כוח לשחק עם קטינה ולקחת אותה לחצר האחורית. אני לא רוצה להיות רעה, אבל אני קצת רעה. כי זה לא מגיע לה, כי גם לה אין חברות, אה ועוד משהו, אני לא סובלת את מעיין וברי, שישתפו אותה כבר, ראבק! פשוט, כשאתה מדוכא, הדבר האחרון שאתה רוצה זה לשעשע מישהו שאתה גדול ממנו באיזה 8 שנים. אני לא יכולה לעשות את זה כל היום. ילדים הם חמודים, אבל אני לא טובה עם כולם. אני לא מהאלה שיכולים להתעסק איתם, לגרום להם לאהוב אותך. אבל משום מה החניכה שלי אוהבת אותי, או שבעצם היא לא אוהבת אותי, פשוט אין לה ברירה. היא רואה אותי ואני צריכה להעסיק אותה. אבל אין לי כוח לזה כבר. 

פעם היא הייתה חברה שלי, היום היא חברה שלה. אני כבר לא רוצה את נוי בתור חברה (כן כן ג'רארד יקר, נוי היא חלק מהצמד שממרר לי את היום, אבל השנייה יותר גרועה, פי אלף.) אבל כואב לי לראות איך הן מלקקות אחת לשנייה את התחת. בעצם, כולם מלקקים אחד לשני את התחת, וזאת הבעיה פה בעצם, שאני הבבון היחיד שלא מלקקים לו את הפאקינג תחת. הממ, כן, סליחה. זה יוצא לי לפעמים. 

עשיתי בדיקה באינטרנט, אין לבבונים קטע עם ישבן. המצאתי את זה הרגע. הייתי בטוחה שזה אמיתי.

היום בהפסקה האחרונה יצא לי להיות עם מישהי, היא התלוננה על חברה שלה, אבל אני לא בדיוק התרכזתי. למה? כי המורה שלי להיסטוריה היה תורן. נמאס לי לקרוא לו 'המורה' זה מסתורי מידי. כואב. אני רוצה לקרוא לו בשם אבל כל שם שעולה במוחי הוא או שם של מתבגר או שם של זקן שמשחק שחמט עם חברים שלו בפארק ציבורי. אויש, זה מה שעלה לי לראש. בקיצור, במקום להיות אוזן קשבת ונאמנה באופן מלא, הייתי רק חצי. הייתי עסוקה בלבהות בו, כמה שאני אוהבת אותו. אני כותבת את זה בחיוך. 

היה רגע שהוא דיבר כמה שניות עם המורה לספורט. יש לנו מורה חדשה לספורט, לכיתות הקטנות. היא לא כמו המורה שלי, היא יפהפייה. יש לה עיניים בהירות, היא רזה וגבוהה ושיער כמו שתמיד אני רציתי. כי אם מתולתל אז מתולתל, פרוע אך מסודר. בכיף הייתי מתחלפת איתה. חלק אחד ממני קינא ואפילו שמחתי לרגע שיש לו אישה וילדים בבית. אני כזאת מוזרה. 

רציתי להגיד לך שאני כבר לא מאוהבת, אבל איך אני יכולה שלא לאהוב אותו?

היה רגע בהפסקה שהילדה שהייתי איתה אמרו לו משהו, לא ממש שמתי לב. הייתי יותר במין שכרון חושים כזה, כל פעם שאני כמה צעדים לפניו תוך כמה שניות זה קורה, מן חמימות, התרגשות, אבל אני מרגישה כאילו הוא לא רואה אותי יותר. כאילו אני סוג של סכנה. בשיעורים הראשונים, המבט שלו היה עובר על כל הכיתה וגם אני הייתי חלק מזה, עכשיו הוא כבר לא מסתכל. הוא הגבוה, אני הנמוכה. לא רק בסנטימטרים. 

אז אני צריכה שמישהו יציל את מההפסקות, וקשה לי למצוא מישהו שיציל אותי.

ואני אוהבת ושונאת. מבולבלת מבולגנת מפוחדת מסודרת. אבודה בתוך הבלאגן שאת חלקו אני יצרתי לעצמי. 

לפעמים אני מתנהגת כמו מטומטמת ליד יאן. גם כשהוא מנסה ליצור שיחה, אני רק מנסה לדכא אותה, אני מרגישה כאילו אני מפחדת ממנו. פעם פחדתי להסתכל לאנשים בעיניים, היום זה כבר לא ככה. אבל עם יאן? לא. אני מרגישה כאילו העיניים השחורות שלו בוחנות לי את הנשמה, זה מביך ברמות. כשהוא שואל אותי שאלה אני מנסה להסתכל עליו כמה שפחות, אבל זה קצת קשה בהתחשב בזה שהמרחק בינינו הוא שלושים ס"מ. ובאותה השנייה אני צריכה לענות על שאלות מתוסבכות במתמטיקה. וכל הקטע שהוא החכם מבינינו. טוב זהו אני מוכנה לפסיכומטרי. אני כבר לא רוצה לשבת לידו. אני כבר לא מחכה לשיעורי המתמטיקה-המשותפים. לא רוצה אותו. אני מרגישה משהו אליו, אבל זה לא בהכרח טוב. אני לא מסוגלת ששיחה תזרום בינינו, וגם אם כן אז היא תהיה הזויה.קצרה.ידיים רועדות. ואחרי השיחה הזו, לא נדבר כל השיעור. ואז הוא ישאל מה השעה, ואז יהיה צלצול, ואז אנחנו נחזור לסדר היום הרגיל שלנו, ואז אני אצא לחצר והמבטים המטומטמים שלנו יפגשו. אני לא יודעת מה הוא חושב עליי, אבל אני מוכנה לחתום שהוא בטוח שאני איזו פריקית שנפלה עליו ממאדים, שותקת, לא מגיבה. אה, וכותבת עליו בשעות הפנאי (יופי-דו).

יצא לי לחשוב על רשימת הקראשים הישנים שלי (אוי, נמאס כבר לדבר על בנים. אני נשמעת כמו ילדה מפגרת בכיתה ו'. אבל לא בא לי להפסיק.) וכולם נראים כאלה. לא כאלה. 

אורן הוא חתיכת תחת. לא יודעת, ככה אני מתארת אותו. כי הוא תחת כזה. יושב כמו סטלן ולא עושה שום דבר עם החיים שלו. תחת. לא? 

ואת אסף ראיתי רק פעם אחת בתחילת שנה לשבריר שנייה

ויאן סתם מבלבל אותי

ואדם כבר לא בחיים שלי. 

ואני פשוט לא רוצה שיום יבוא והמורה שלי יהפוך לאחד מהם. בני. בני? בני. הוחלט שם. 

ריין.

לא שמתי תמונה או שיר כי לא נראה לי שיש משהו באינטרנט שיוכל לתאר את מצבי. 

איזה כיף היה לי עכשיו. פשוט כתבתי וכתבתי וכתבתי ועוד קצת כתבתי. הכל בשטף. רגשות ועוד רגשות.