אני לא יודעת למה דווקא עכשיו החלטתי לספר לך על זה, האמת היא שזה די מוזר לי, אבל לא זכור לי שאי פעם סיפרתי לך שחתכתי, וזה קרה כשהבלוג היה שלי. פתאום הופיעו לי פלאשבקים מכל מקום, לא יכולתי שלא לנצל את זה למטרות כתיבה.
בשנה שעברה. אז זה היה בתקופה שהבנתי שאני לא הולכת לעלות יותר בסולם החברתי (עוד לא, חודש חודשיים אחרי זה באמת קרה) כשהבנתי שנשארתי לבד, אבודה, יחידה בין רבים. הלכתי במסדרונות הבית עם עיניים דומעות, אף אחד לא שם לב. ידעתי שיש דבר כזה לחתוך, ידעתי שאומרים שזה משחרר, ידעתי הרבה, ידעתי קצת. תמיד רציתי לנסות, אולי כי הייתי וואנבי ואולי כי זה ריגוש.
הייתי חתיכת ילדה משועממת עם כאב לא מנוצל. היום אני יודעת שכאב צריכים לנצל. את כל המרירות צריך להוציא, להשתמש בה, להפוך אותה ליתרון. למטרות כתיבה, ציור מחשבות ובעצם של מה שיעלה בראשי. גם אם אין חשק, חייב.
אבל לא, בשום פנים ואופן לא למטרות שמקדמות מזוכיזם. כי אני לא מזוכיסטית, אז אני לא הולכת לחתוך, אבל כן ניסיתי פעם. אז זה היה במקלחת, הייתי ממורמרת וחסרת תקווה. כל כך הרבה דברים חדים שהיו לצידי, היה כל כך מפתה.
לאט לאט הסכין החדה חתכה את עורי, פיצלה אותו לחתכים קטנים שיצאו מתוכם נוזל אדום. בכנות, אני לא זוכרת אם הספקתי להתענג על אותו כאב, אני רק שמחה שלא התפוצץ לי הוריד או משהו. בסוף גילו אותי, הייתי כזאת מטומטמת! מי חותך בקיץ ואז מסתובב עם חולצה קצרה? הבנות מהכיתה שלי, המורה הפרטית שלי, אולי אמא שלי אפילו הציצה לי על היד השמאלית.
היום יש לי שם רק צלקת אחת שבאמת רואים, כשאני רואה אותה אני מצטערת על היום הטיפשי ההוא. פירסט אנד לאסט, אני לא הולכת לחתוך יותר, אני לא הולכת להתענג על הכאב
!Dont cat









