היא ישבה על הרצפה בחדרה, טמנה את ראשה בידיה.
דמעות הציפו אותה, כל מה שרצתה היה להיטמן באדמה, להיעלם ולא להשאיר כל זכר לכאב שחנק אותה.
אם מישהו ישאל אותה למה כבר לא מופיעה חיוך על פניה, היא לעולם לא תגיד את הסיבה, משום שהיא עצמה לא יודעת כבר מה הורג אותה.
היא ניגשה אל הצד השני של החדר, ופתחה את מחברת השורות האפורה שלה.
היא תלשה את הדף הראשון, עליו היו משורבטים ציורים בעט כחול ושחור.
היא קרעה את הנייר לשני חלקים ואיגדה אותם יחד, קימטה אותה והפעילה עליהם את כל משקל ידיה.
כדור הנייר התחיל להשחיר, בדיוק כמו שידיה היו שחורות מצבעי שמן שלא ירדו לאחר שטיפה.
מים ושמן לא מתערבבים.
היא זרקה את כדור הנייר על הרצפה, היא דרכה עליו, הוציאה כל מה שדרוש כדי להראות לכדור הנייר שהיא שונאת אותו.
לבסוף היא זרקה את כדור הנייר אל תוך הפח.
לאחר שחזרה ראתה את שני כדורי הנייר שוכבים בפח, כל אחד לחוד.
מים ושמן לא מתערבבים.
הוא הושיב את כיסא הפלסטיק על החול, מרגיש את רוח הבוקר מנסה להילחם עם חומו הפנימי.
השיער השחור שלו עף ברוח, והוא צפה בשמש עולה, עולה כאילו עד לפני כמה דקות היא הייתה בתוך המים.
הוא מוריד את משקפי השמש שמשאירות עיניים עייפות ומוציא קופסת סיגריות ומצית, הוא מדליק את הסיגריה ושואף את העשן.
הוא נשען על הכיסא ומביט אל השמיים, הוא רואה עננים גדולים, עננים קטנים, צורות שונות של עננים.
הוא משתמש בדמיונו המפותח, כמעט כל ענן זוכה לצורה.
קנגורו, אישה זקנה, עיפרון וזוג ידיים.
השמש כבר עלתה לגמרי, והרוח ממשיכה לנשוב, היא מעוותת את כל הצורות ומשנה את כל הסדר, מראה לו שהיא מחליטה מה יהיה.
היד השמאלית נפרדת מהיד הימנית ומותירה אותה חלוקה, דומה לענף שבור של עץ.
ריין. לא הסיפור לא עליי, סתם קיבלתי השראה.
;){kind=link}