אז שוב, את יום כיפור הזה צלחתי! אני חייבת לומר שלא ציפיתי את זה מעצמי, היו לי הרבה ספקות, אבל הנה אני כותבת לך את זה, מי היה מאמין? אני חייבת להודות שהמים לא חסרו לי, הרגשתי קצת יובש בפה, אבל זה היה חמש דקות אחרי שהצום התחיל, חמש דקות לפני הייתי עסוקה בחיסול הכינרת, ככה שאני די בטוחה שזה היה פסיכולוגי. הרעב? הרעב הלך וחזר, כמה קרקורי בטן לא ממש הפריעו לי, קצת כאב, אבל לא ברמה. אני לא אשקר, בוא נגיד שדי פינטזתי על הרגע שהצום ייגמר ואני אקפוץ על האוכל. החשמל? טוב, אז היה משעמם. מאוד. כמה אפשר לקרוא ולדבר עם אמא שלי? בסופו של דבר גם זה נמאס, ידעתי שאיזה סרט טוב או גלישה באתר האינטרנט לגמרי יחפו על הדקות שפאקינג לא עברו! אבל לא, אין מצב שאני הופכת לאלה שצמים ומשתמשים בחשמל. זה או הכל או כלום, לא ככה? (כן, ככה. נגמר הדיון).
יצא לי לחשוב הרבה על המורה שלי (זהו, אין מצב שאני אקרא לו פה המורה שלי! זה רשמי מיד, ו..אני לא יכולה לבחור לו שם כרגע. אוף.) תהיתי עם גם הוא צם, תהיתי עם גם הוא סופר את דקות. תהיתי עם גם הוא מת לאיזה בורקס פטריות או משהו, או שלא.
במקום לבחור ספרים רציניים, בחרתי לחסל בפעם ה7837 את ספרי יומנו של חנון, כי תכלס, מה יותר מעביר את הזמן מזה?
ו.. זהו. אוף. יש לי שיעור איתו מחר.
ריין :)
