אני מנחשת שמה שהיה פה זה פורקן.

אולי לא טוב לי להיות לבד, ברגעים שבהם אני בדיכאון וכל השאר עסוקים בצחקוקים. כל השאר צועקים, זה צורם לי באוזן. כולם נראים כל כך מאושרים, אבל כל מה שאני רוצה ברגעים האלה זה לשקוע בשינה עמוקה, אולי אפילו לא להתעורר. להתנער מכל הבעיות שלי. 

פתאום בא לי גם לדבר, לתקשר. להסתובב עם מישהי. אין לי הרבה אפשרויות, אבל אני קופצת על מה שאפשרי. אני עדיין מרגישה כאילו מתפתח לי חור כהה ושחור מבפנים. אני מנסה להדחיק, אני מנסה לשכוח ממנו, אבל במוקדם או במאוחר תבוא מכה, התת מודע שלי יודע את זה. 

אנשים שלמדתי להסתכל עליהם בהערצה הפכו להיות אנשים שאני רוצה להוריד להם את הראש מהמקום. 

כולם הפכו להיות כאלה חסרי משמעות, אני כבר לא עסוקה בלהרשים אף אחד. מצד אחד זה טוב, מצד שני זה רע. כי כשחיפשתי להרשים זה עשה לי טוב. אני כבר לא יוצאת לריצות, אני מדוכאת מידי. אני מעדיפה לישון, להתנתק, במקום לקום ולעשות משהו עם עצמי. 

אני לא רוצה לעשות את השיעורים, הם מדכאים אותי. אני דוחפת אותם לשעות המאוחרות של הלילה ולא יכולה לקום מוקדם לריצה. 

אותם המבטים, הם כבר לא מבטים. הכל כל כך שונה. הכל נראה דפוק. 

אני כבר לא מייחלת לעצמי למות לפני השינה, ואני מתחברת לאני המאמין שלי יותר, כנראה בגלל הצורך לרחמים, לעזרה. אני מודה על מה שאני יכולה להודות. אני לא יודעת עד כמה זה צבוע. 

אני מרגישה כאילו החיים שלי התחילו להתבלגן, אני לא מצליחה למצוא סדר בבלגן. 

אנשים הם כבר לא אנשים,

אוכל הוא מקור נחמה,

מה שעושה לי רע מונע ממני לעשות מה שעושה לי טוב.

הכל כל כך שפל! למה אמורה לרוץ עליי שמועה שאני לסבית, אם אמרה שהומו זה לא קללה? אם אני מגנה על משהו, זה אומר שאני חלק ממנו? כל מגע, כל מבט. הכל הפך להיות מבלבל. 

להשתדל, להשקיע, לאחר לבית הספר ב10 דקות אבל העיקר זה להיראות מתוקתקת. 

סיוטים מבלבלים 

מה ההבדל בין החלומות שלי לבין מי שאני? למה לעזאזל אני חולמת על דברים כאלה? 

ברגע שאת מגיעה יגידו לך ביי. 

להתעסק בשיט. 

להתעצבן על ההורים, להתעצבן על אנשים. להתמרמר. להשתגע. להקשיב למוזיקה. לבכות לבכות ולבכות, להיתקל באנשים, לדבר עם אנשים. ליפול. לנסות לקום וליפול פעם נוספת. לטמון את הראש בידיים.

ריין. 

.true