לו היית קצת פחות המורה שלי

(אנחה עמוקה). אני מאוהבת. לא ביאן, לא בעומר, לא באדם, לא בדביר ולא באסף (אני חייבת להפסיק להיות קיטשית כזאת! 

אבל עכשיו, כשאני מסתכלת על רשימת הנאהבים שלי, הבא שהפך אותי לקורבן הופך אותם, אחד אחד לשה תמים. בחיים לא חשבתי שאני אתאהב במורה שלי, עם כל הכבוד הסיפור הזה היה לי יותר מידי ניו יורק, חוץ מהמורה החמוד לספורט לא היו לי עוד מורים, וחוץ מזה את המורה לספורט אף פעם לא חיבבתי. חשבתי על זה ומגיע לך לדעת את הסיפור האמיתי, אני לא יכולה ליפול עלייך ברמזים של "זה לא חוקי זה לא חוקי" למרות שהסיפור הזה בין יומיים-שלוש אני מרגישה שאני מכירה אותו כבר שנים. 

בוא נתחיל בזה שאין לו שם, עוד לא החלטתי אבל אולי אני אקרא לו פשוט המורה? נע.. זה לא נשמע הגיוני במיוחד.. אולי בן? לא.. הוא לא עוד סתם בן, צריך משהו יותר מיוחד.. גרגורי? יומנו של חנון. טוב, אז נתפשר על המורה. 

אז המחנכת שלי הודיעה שיהיה מורה חדש, ואני כבר דמיינתי אותו. בחור בן 60 עם פאות לחיים, שיער מאפיר וגישה של פנסיונר. הבעה זועפת קשיחות וחוסר נחמדות. שיהיה, לא חשבתי על זה יותר מידי. אני התעסקתי שלפני השעה עם המורה המסתורי, יש לי שיעור אנגלית, עם יאן, ויאן? הרבה יותר חשוב. זה מצחיק שברגע שהוא חזר להיות הקראש שלי, זכרתי את ההתנהגות שלו, אבל פתאום זה היה נשכח ונסלח. 

שיעור אנגלית נגמר, יאן כבר עזב (במהירות מופרזת אפשר לומר) ואני עוד מתעכבת במקום שלי מנסה לסיים את המשימה שלי באנגלית, כי מי אוהב לעשות שיעורי בית בבית? 

"המורה להיסטוריה כבר הגיע." ילד מההקבצה שלי מודיע לי. 

אני מרימה את עיניי ורואה אותו, לא משהו מיוחד. 

הוא מתחיל ללמד, השיעור לא ממש מדבר על היסטוריה, הוא מדבר על עצמו. כל פעם שמישהו מפריע לו? אני רוצה ללכת למקום שלו ולהחטיף לו סטירה מצלצלת. אני מרותקת לדברים שלו, הוא זז ימינה ושמאלה והעיינים שלי רודפות אחריו, כל פעם שהעיניים שלו עוברות בין קהל התלמידים ונוחתות לשנייה אחת עליי, אני מרגישה מבוכה ואושר באותה העת. אני רוצה להוריד את מבטי כאילו שאני מטרידה שנועצת מבטים. 

הוא נראה טוב, המבט הקודם שלי היה ממש שריתותי. הוא יפהפה. העיניים שלו קרובות אחת לשנייה, אני חושבת שהן כחולות אבל אני לא בטוחה. הזיפים שלו נמרחים לו על כל החלק התחתון של הפרצוף, פנים צרים ומבט כנה, נחמד. 

יש לו חוש הומור, הוא הצליח להצחיק אותי (ואת הכיתה) בשיעור הזה.

אני חוזרת מבית הספר, והמחשבות שלי נודדות לאט לאט הן שבות אליו, למורה שלי. בערך בן 20 ומשהו, אולי 25? 26? 

אני רוצה לראות אותו. 

אני מחפשת אותו בגוגל, וכמובן שבפעם הראשונה אני מקבלת אכזבה, כלום. מאוחר יותר אני מחפשת בשם המלא שלו, בינגו. בן 31.

מסתבר שלרשת יש כמה פרטים עליו, בכמה דקות אני מבינה. כל כך הרבה פרטים. אני לא אספר את זה כי שוב, בנות שדלוקות על המורים שלהם? יש הרבה אני מנחשת, אבל אנשים כמוהו? קצת פחות. אבל אני כן יודעת דבר אחד, הוא בלהקה, או היה בלהקה. הוא יודע לשיר. אני נכנסת לאלבום המלא של הלהקה, יש כישרון. שמעתי את רוב השירים, אחד מהם אפילו מדבר על אהבה, אני בדיוק שומעת אותו. כמה קלאסי. 

ואז הגיע היום. הייתי צריכה לחכות שעתיים (מייגעות) עד שהגיע השיעור שלו. בהפסקה שלפני הוא היה משגיח. אני ישבתי לרגלי המדרגות, תמיד מורים ניגשים אליי ומתחקרים אותי בקשר לספרים שלי, כשהמורה לספורט עשה את זה לא התלהבתי, אבל קלטתי בזווית העין שהמורה מתקרב, פעימות הלב שלי התחילו להשתגע, אבל אז הוא חזר למקומו, התבאסתי, אבל הגנבתי כמה מבטים בהפסקה. 

בשיעור עצמו נעצתי מבטים, אני חושבת שהוא קלט אותי. כשהוא התחיל לדבר היה הרבה יותר קל, כי אז יכולתי להעמיד פני מקשיבה, אני מקווה שלא היה לי מבט חולמני מידי. בלעתי את כל המילים שלו, עקבתי אחריי כל תמונה שלו. כל פעם שבת אחרת דיברה איתו, הביטה לו עמוק בעיניים רציתי לשסף לה את הגרון, השפלתי את מבטי ולא רציתי לראות זו. 

עכשיו כואב לי שיש לי רק שנה איתו, לא אכפת לי שזה אף פעם לא יתממש, טוב לי לראות אותו יום-יום. ובינינו, מה זה שנה? ועוד שנה כזו עמוסה מצפה לי.. כשהלכתי הביתה ויצאתי אחרונה הביתה, הוא קלט אותי. הרגשתי מאושרת ועצובה באותו הזמן. 

לו רק היית קצת פחות המורה שלי, וקצת פחות נשוי, וקצת פחות אבא.. 

ריין.