בדרך מסוימת, העולם שלנו הפך להיות קצת מטומטם. זה לא שאני אומרת שנוצרנו בשביל מטרה מסוימת, אני פשוט אומרת שאם היינו נוצרים למטרה מסוימת כבר נכשלנו. סטינו מדרך הישר, סטינו מדרך הטוב, סטינו מדרך החוכמה. התקלקלנו במילים פחות מכבדות. זה כאילו שהתחלנו לרצות את הדברים שאנחנו לא אמורים לחפוץ בהם, זה כאילו שאנחנו מושפעים מהדברים שלא אמורים להשפיע עלינו. כולנו מתוייגים, פרחה ערס חנונית ואימו, כשאתה מתוייג אתה כבר לא אתה. זה לא משנה כמה תתיימר שאת עצמך וזה הסגנון שלך, ככל שאת מתוייג יותר ככה את יותר ערס, ככה את יותר פרחה, ככה אתה יותר חנון, ככה את יותר אימו. אם את מזרחי זה לא אומר שאתה אמור להתנהג בחוסר כבוד ולשמוע מוזיקה מזרחית, אם את יפה זה לא אומר שאסור לך להיות חכמה, אם את חכמה זה לא אומר שאת צריכה להמשיך להיות חנונית, לא לצאת אל העולם. למה אני לא עושה את זה? לא כי אני מתוייגת, אני פשוט לא מתחבבת ע"י אנשים, וגם הם לא עליי. אבל אולי טיפה, רק טיפה, גם אני הולכת לפי התיוג. אם תביע את דעתך, זה כאילו שדעתך תישאר חקוקה בפניהם לתמיד, ואף פעם לא תשתנה.
"איך להיות כמו ___?" זה שפל. זה פשוט שפל. אנחנו רוצים את הדברים הלא נכונים. אנחנו מרימים אנשים למעלה, וזה בסדר אבל אנחנו מרימים אותנו על חשבונינו, כשהם עולים אנחנו נופלים. לאט לאט זה לא נחשב הרמה, זה נחשב אגו. אני יודעת איך העולם פועל, יש אנשים ויש עשירים, וככה זה יתקיים. אני לא בוכה שזה לא בסדר, שהעולם לא הוגן, כי אני כבר יודעת שהוא לא הוגן. אני לא מתבייכנת שילד בן 3 צריך לדעת מה היא רקטה, טיל או קאסם, כי העולם לא פייר. זה בסדר. זה פשוט קצת מוזר. איך שבן אדם אחד נגזר לחיות כצמח והשני ימות במיטה חמימה ליד כל נכדיו וניניו, הוא יקרא לזה "סיומה של תקופה" וזה יהיה לא פייר. אבל זה בסדר, מוזר.
אנחנו כולנו אותו דבר, אחרי התיוגים הרצונות והמעמדות. אנחנו נולדים, מנסים להצליח, או שלא להצליח, ממשיכים את עצמנו ואז מתים. השאלה היא למה אנחנו טורחים כ"כ כשחיינו כאלה קצרים? למה אנחנו פשוט לא רוכשים לעצמנו כרטיס להוואי, נוסעים לחוף הים ונשארים שם, מוכרים שייקים לתיירים או משהו. אנחנו נכנסים לעסקים האלה, הראש שלנו מסתובב מפה לשם, מתבגרים עוד קצת ואז אנחנו כבר במסלול של הסוף. גן עדן, גלגול נשמות, שינה נצחית, לא משנה. צלחנו אם יש לנו דור שימשיך אותנו, עסק ששיגשג אהבת אמת ומצלצלים. אי אפשר להכחיש, שכך או כך כולנו סללנו מסלול קבוע, זה האושר שלנו, האושר המוזר שלנו.
ריין.
;){kind=link}