הדבר הזה מורט לי את העצבים, ואני קוראת לו אבא. לו, זה לא אבא שלי. כן, נוצרתי מהדבר הזה שלו+הדבר הזה של אמא שלי אבל בא לי להיות יותר אמא מאשר אבא למרות שגם את אמא אני לא מעריצה (הו ריין, את כזאת בת למופת).
אני שוכבת לי במיטה, קורה דבר, ועוד דבר, ועוד דבר.
ואז זה מגיע.
הפרצוף של מתעוות, אני מתקפלת כמו שאני מתקפלת בימים הכי גרועים של המחזור.
דמעה, ועוד דמעה, ועוד שלוש. אני לא מוחה את הדמעות, בין כה וכה אף אחד לא רואה. אני מזיזה את היד שלי על הברזל הקר של המיטה במחזוריות ובמהירות. אני מתקפלת פעם נוספת.
רעש מהסרט של אמא שלי, רעש מהרדיו של אבא שלי, רעש מגז המזגנים (אותו אני דווקא אוהבת) למה הם לא נותנים לי לישון? אור נדלק. אני טורקת את הדלת. אני אטומה לגמרי, גם חלון הברזל (תיכחדו חמאס, תיכחדו, גם כן חלאות) וגם הדלת האוטמת הרגילה. מעניין אם אני אשרוד ככה לילה שלם (התייפחות פתטית). יש לי פחד מהחושך, אבל לא אכפת לי. אם ג'ף דה קילר מעוניין להרוג אותי שיבוא עכשיו. לא רואה כלום, יכול להיות שהתעוורתי, אבל אני אתגבר על זה. לא.
ואז אני עוצמת את העיניים ונרדמת, כשריכוז הפד"ח כבר התחיל לעלות על ריכוז החמצן.
ריין.
;){kind=link}