אז אני התלוננתי לאמא שלי שאין לי חזיות וגוזיות, ורק בגלל הריצות אני מגלה מהר מאוד שנגמרו לי כל החזיות (פאדיחה.) אמא שלי מזמינה אותי לשופינג. אחלה, עכשיו אני רק צריכה להגיע אליה בעזרת האוטובוס בלי לקבל התקף לב, או למשוך את תשומת לב הנוסעים בהתנשפויות שנשמעות כמו אישה שסובלת מצירי לידה קיצוניים.
לא סיפרתי לך אף פעם, אבל מסתבר שמאז ומתמיד היה קיים לי בראש מנגון שדואג להעיר אותי מוקדם אם קורה משהו "חשוב" היום. המנגנון הזה עזר לי פעמים רבות, למשל במחנה הקיץ. "אני?? להתארגן 10 דקות?? שטויות!" אז איכשהו במשך שבועיים שלמים הצלחתי לקום מוקדם כשכל הבנות ישנו, ולארגן את עצמי לפני שהן החלו להתרוצץ בחדר, והתור לשירותים היה ארוך מידי. או בפעם ההיא כשאני אחי ואמא שלי רצינו ללכת לים. ברור שאחי לא טרח לשים שעון מעורר ואמא שלי? נו, זאת אמא, אי אפשר להאשים אותה. -"השינה שלכם הייתה כל כך מתוקה!"- שתבין, מדובר בילדה בת 13 ופעוט בן 23. השינה שלנו לא יכולה להיות מתוקה, איבדנו את זה. די ממזמן. ואז הופ, המנגנון שלי מעיר אותי והיצר העצלני שלי נידף לו ברוח, אני מזרזת את כולם והולכים לים.
אז גם הפעם קמתי לי בשעה 6:20, למרות שהייתי צריכה לצאת רק ב12:30. כל אחד מיהר למשהו אחר, ואני נישארתי לי בבית. בהתחלה הייתי קצת מול המחשב, חיסלתי לי את שאריות הגבינה הלבנה, וכמובן שעוד אז הרגשתי את המתח מבפנים, הלב שלי דפק, לא כמו משוגע, אבל די מהר. אחר כך בשעה9:00 הלכתי להתקלח, להתארגן, אם כבר לחוצה אז לחוצה ונקייה. סתם לא, מקלחות מרגיעות אותי, אבל לא יותר מידי. אחר כך הייתי עוד קצת במחשב ואז הגיע הרגע, לקחתי את הפלאפון, המפתחות וחמשת השקלים לאוטובוס. התבשמתי, כי אני מרגישה אשמה כל פעם שאיזה בחורה נודפת-ריח-תותים עוברת לידי ולי יש ריח של.. טוב אין לי ריח של כלום. זאת הבעיה. ישבתי רגל על רגל בתחנה וחיכיתי לאוטובוס, אוטובוס עבר. שאלתי את הנהג אם זה הכיוון שלי, "לא". סבבה, נחכה לעוד אוטובוס. גם ככה לא אהבתי את האוטובוס הזה, הוא נראה לי הומה אנשים. אח"כ עבר עוד אוטובוס, שתי נשים בלבד, מצוין. שילמתי, מכונת הכרטיסים לא עבדה. בהתחלה הייתי רגועה, אבל בכל פנייה שלו היה לי סטרס רציני. -ימינה! אתה צריך לפנות ימינה! קדימה! מה?? לא שמאלה! ימינה! כן! כן! כל הכבוד!- אבל חוץ מזה הייתי רגועה. ככל שהתחנה התקרבה ככה נלחצתי יותר, אני זוכרת שנכנס איש אחד לאוטובוס. הוא היה רזה כמו מקל, כהה עור, ומשהו אצלו היה חסר פרופורציות. הוא הלך כאילו עוד שנייה אחת כל חלקי המקלות הולכים להישבר וליפול על האדמה, האיש הזה נראה יותר כמו הזיה מאשר איש, אבל זה לא שבהיתי, זה היה יותר מזווית העין. -עכשיו? עכשיו?- אני לוחצת על כפתור הSTOP, לא, לא עכשיו. אבל למזלי הרב עמד מישהו בתחנה, הנהג היה חייב לעצור. --עכשיו? לא עכשיו?- אנשים, הרבה אנשים עם אפודים כתומים וזוהרים. מה יש לי? הזיתי באותו היום? כן, עכשיו, אני לוחצת על הכפתור ויוצאת. אני לא בטוחה שזה המקום, אני רואה שוטר ונלחצת, כאילו עשיתי משהו רע. כן, הנה. זה המקום.
אני מגיע בעזרת הנחיות טלפוניות של אמא שלי לקופת החולים. אנשים מסתכלים עליי קצת מוזר, ובצדק. "שמאלה? שמאלה? איפה שרשום מבוגרים? איזה קומה?" היא באה לקראתי ואני מחכה. מקום מלחיץ, אני נכנסת לחדר, מחטיםמחטיםמחטיםמחטים. אני מעוותת את פניי. שמות לועזיים, תרופות, חוברות הסברה. אני לוקחת חוברת הסברה על סוכרת, הידעת? יש לי סיכוי ממש טוב לחלות בסוכרת, זה תורשתי (סמיילי ענקי מתרחב לי על הפרצוף!!) ואז אנחנו הולכות.
חזיות קודם, אחרי מספר מדידות אנחנו קונות. אחר כך נעליים, אני שונאת חנויות נעליים. קטנות וצרות, ריקות עד כדי כך שאת מרגישה בולטת. אני בוחרת משהו שנראה לי נורמלי, קונה. טוב, הנעליים די מכוערות אבל זה בסדר, זה עדיף מאשר לחפש בכל הקניון את מחוז חפצי. אחר כך שלוש פיג'מות. בבית אני מודדת שוב ומתלהבת. אני מסתכלת בטיקט של הפיג'מות- "בייבי דול". בייבי דול זו לא המלמלה הזאת שנשים שעברו את גיל 18 שמות כדי להיראות סקסיות או משהו? כי הפיג'מה שלי היא שורט וגופייה, סקסי זה לא, אולי החתול שלי יאהב את זה. אחר כך אני מודדת את החזיות, עוד מבט בטיקט גורם לי להבין שקניתי פושאפ.
נו באמת.
אוהבת, ריין.
טוב, אז יש בי צד ששונא שופינג, כי אני חרדה חברתית, ובעלת חוש אופנה גרוע, אבל מה יותר משמח מזה? שלא נדבר על הקניות הגדולות..
;){kind=link}