עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
רות.תיאוהדסDanielle
הבלוג נפתח ב14.12.13 ッ

הוא נועד לפריקה שיתוף והבעת דעה.
סוף סוף אפשר לפרוק בלי להתבייש, ולספר את הכל 100% נכון
סוף סוף אפשר לשתף מישהו בלי שישפוט אותי
סוף סוף אפשר להביע דעה בלי לדפוק חשבון לאף אחד
אני מרגישה שאני יכולה להיות פה אני, אני האמיתית וזה נותן לי תקווה.

ריצה, ולעזאזל עם ההליכון המלאכותי!

12/08/2014 21:04
Rain
ספורט, אוכל, דיאטה

ג'ורג' היקר, (אני פשוט כ"כ מרוצה מזה.)

אז, אתמול בפעם הראשונה יצאתי לריצה, את יודע, ריצה אמיתית. מסתבר ששעה בהליכון, לעולם לא תשתווה לחמשת הדקות המייסרות שעברתי אתמול.

אז אח שלי חזר עם אמא שלי הביתה אחרי פגישה עם רואה החשבון או משהו בסגנון (אני מדחיקה את המחשבה שיום אחד אני אהיה במקומו) וישר קפצתי עליו, ממש רציתי לצאת לרוץ כבר. הרגשתי שאני צריכה את ההדרכה שלו לפעמים הראשונות, ושאני לא יכולה לבד (וכמה שצדקתי!). לבשתי את החולצה שהוא נתן לפני שנתיים, אוורירית ורחבה, טייץ וצמת קוקו (אני שונאת, שונאת, שונאת את המצח שלי). יצאנו לדרכנו לשדה הפתוח. התלהבתי כמו ילדה קטנה, "מתי ריצה? מתי רצים? איפה נרוץ?" היה לי כל מה שנדרש, מאנרגיות עד כוח רצון.

הוא עצר אותי איפה שהוא בשדה הפתוח והמדברי, והשמש הגיע בדיוק משמאלנו. היה שקט מוחלט, ואפס אנשים. מתיחה אחת לפה, מתיחה אחת לשם, נשיפה ושאיפה. אוקיי, המתיחה הזאת קצת קשה, אני מתייפחת מעט אבל מבצעת את הנדרש.

"בואי."

אני מתחילה לרוץ, נלהבת כולי. אח שלי אומר לי שיש עוד מה לרוץ, ולא כדאי לדפוק כאלה ספרינטים על ההתחלה. אני מקשיבה לו, ורצה ריצה קלה. הנשימה שלי מתחילה להיות כבדה, אך אין דבר, אני מרגישה את הרוח בשיערי ודבר לא יעצור אותי.

עיקוף

כמו פרסה באוטו. הצלחתי לעשות לעצמי חיים קצת קשים, והנשימה שלי נהיית כבדה יותר מרגע לרגע. לאחר חצי דקה אין לי מספיק אוויר, וכל מה שאני רוצה זה לסיים.

"מה..מתי.. מסיימים?" שאלתי, לוחשת, חסרת אוויר.

אחי אומר משהו, אני לא מבינה אותו. הכל כל כך מבלבל, אני חוזרת על אותה השאלה, ואותו הדבר קורה. החושים שלי הפסיקו לעבוד, אני לא שמה לב לכמויות הזיעה שלי.

"לא.. לא.. יכולה.."

אני מתלוננת, וברקע נשמעות קריאות עידוד שמתערבבות לי בראש כמו מרק אותיות.

"את יכולה..."

"כל הכבוד ריין!"

"זה רק המוח שלך, את לא באמת עייפה, האמת היא שאת יכולה הרבה יותר!"

ואז מתחילות השאלות. בזמן שאחי רץ בנינוחות, חסר זיעה או כל רמז לקושי, אני מתנפשת כמו אישה בת 30 שחווה צירי לידה.

"קשה?"

"כואב לך הראש?"

ועוד פעם, עוד מיליון שאלות שמתערבבות לי בראש, אני מנסה לרמוז לו בציניות שאני לא מסוגלת לענות, לא יכולה, לא יכולה.

"הנה.. רואה את האבן הזאת? כאן אנחנו מסיימים. זה הזמן לדפוק ספרינט!"

 האבן הזו היא נקודת הסיום שלי, לא נותרה בי טיפת אנר'.

"אני עוקף אותך! קדימה, תחרות!"

אני מתחילה לחתור עם הידיים, חולמת על הרגע שבו אעצור. אעצור ואפול על הרצפה.

בום.

האבן, אני לא יכולה. אני רוצה ליפול על הרצפה, אני רוצה שיניחו לי לנפשי.

"לא, לא, לא! הטעות הכי גדולה של רצים שאחרי ריצה ממושכת הם נחים, בואי הולכים!"

ואז הליכות, ואני מתנשפת. אני בטוחה שהוא הולך לגרור אותי לעוד ריצה, אני רוצה שיאט. אני מתחילה למלמל, מנסה לדבר.

"רגע.."

"בבקשה לא.."

"פליז.."

הנשימה שלי מסתדרת לאיטה. מסתבר שזהו.

"הנשימה שלך תסתדר, נעשה מתיחות ונחזור הביתה."

ה ל ל ו י ה! מתיחות וכו', עוברים את זה. אנחנו חוזרים לבניין והמראה משתקפת מולי, אני אדומה כמו פלפל טרי. גלי חום מוקרנים ממני כמו מזגן לימים גשומים. המצח שלי מבריק מזיעה, אני מזדעזעת קלות.

היום כל השרירים שלי כאבו, כולל הציצי, אבל זה שווה את המאמץ. לא רצתי בגלל הכאבים אבל עשיתי שכיבות סמיכה, כפיפות בטן וגב ו15 דק' הליכה בהליכון. אכלתי לצערי או לא בלי לדפוק חשבון, אבל אני מניחה שזה עדיף מאשר ללכת חסרת אנר' בבית. אני לא טוחנת מקופלת, אבל חלה עם חומוס או כוס ענקית של שוקו זה גם לא שיא הבריאות. אני חייבת לחזור לתזונה נכונה!

אוהבת, ריין.

נ.ב.- התחלתי לכתוב את המכתבים שלי קודם בword  ואז להעביר אותם לבלוגר. אני שונאת את זה שאני כותבת לך משהו סופר ארוך ואז זה נמחק. שובר לבבות. 

שאריות של החיים
שאריות של החיים
12/08/2014 22:28
ריצה זה אחלה. גם אני בפעם הראשונה שלי כמעט התעלפתי, אבל אז התחלתי לעשות הליכות שמתוכם חמש דקות אני עושה ריצה. קודם כל הולכים כמה דקות בשביל 'להתחמם' ואז עוברים לריצה של חמש דקות (מקווה שעם הזמן אני אצליח יותר) ואחר הריצה חוזרים ללכת, אבל באמת שזה כיך ומנקה את הראש ומשחרר... שיהיה בהצלחה..
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון