למרות שזה לא היה חלום טוב, אהבתי אותו, אהבתי אותו כל כך. זה היה כמו סרט, היו כל כך הרבה סצנות, ולמרות שלא רצינו להיות יחד היינו יחד. משום מה היו לי מחשבות בחלום הזה, כאילו שזה היה חלום צלול (וזה לא). לצערי הרב אני לא זוכרת את כל החלום, אבל הדבר הראשון שאמרתי אחרי שקמתי היה 'וואו'.
זה היה חלום על אדם, בעיקר על אדם. אני לא יודעת מה היה שם, אבל היו שם הרבה מכוניות, והייתה שם אזעקה. מפה לשם והרבה ערפל הגעתי למכונית של אדם. אבא שלו היה במושב הקדמי, נהג לו בשקט. פתאום קלטתי, זה היה הוא. זה פאקינג היה הוא. לצידו של הנהג ישב אדם, ואני שמטתי את כל גופי מתוך המושב האחורי כדי לראות את אדם, אבל לא רציתי שהוא יראה אותי. הוא הסתובב אליי, ולמרות שעכשיו אני לא בטוחה למה, הרי אדם לא כזה יפה, ברגע שהוא הסתכל עליי הייתי בטוחה שהוא הדבר היפה ביותר שראיתי, הוא היה פשוט מושלם. 'שלום'- הוא לא ענה לי. 'היי'- אמרתי במבוכה, אבל אז הגיע עוד ערפל, הדבר היחיד שהבנתי זה שהוא לא היה שמח לראות אותי, הוא כעס עליי משום מה, אני לא בטוחה למה, אולי בגלל ששלחתי לו יותר מידי הודעות (?). אחר כך פשוט התחיל כל הסיפור הזה, מבטים של שנאה. התחמקויות, ריגול, מה לא. ברגע שהוא התחיל לשנוא אותי גם אני התחלתי לשנוא אותו אבל תמיד ניסיתי לשמור על רושם טוב. ככה המשיכו להן הסצנות שלא נגמרו, ככה הבנתי שאולי אני צריכה להרפות, ככה הגיע אותה שמירת הטינה. לא משהו.
בקיצור? חלום זוועה. אבל לא. כי הוא היה שם, ואני מתגעגעת אליו ולמרות הכל היה לי נעים לראות אותו. אבל השנה חיסלתי לעצמי את ההזדמנות לראות אותו, לדבר איתו, לשמוע איתו צלילים של שירי סלואו כשהידים שלו על המותניים שלי והידיים שלי על הצוואר שלו. הוא גם לא עונה לי, אין את שני הV, אבל הוא לא שם. אם הוא היה כזה להוט לדבר איתי הוא היה עונה, אבל זהו. נגמר. אחת התובנות שלי מהחלום הוא להרפות, הוא כבר לא רוצה אותי, וכנראה שגם אני צריכה להיות כזו. לשכוח, לעזוב, להרפות.. כמה שזה קשה.. אבל זהו. נגמר. תשכחי מזה. זה לא הולך לקרות. פספסת את ההזדמנות שלך. אין לך עוד שנה.
***
היום הלכתי בפעם הראשונה למורה הפרטי שלי. אבל אני לא רוצה לדבר עכשיו על המורה, אני רוצה לדבר על הנסיעה אליו. כמו שאתה יודע, אני אוהבת לרקום לעצמי מחשבות, דברים רגילים, דברים שטותיים, דברים שאף פעם לא הולכים לקרות. הייתה מחשבה אחת שתמיד הייתה לי בראש, אני הולכת ברחוב, ורואה את יאן במכונית. כן, זהו, זה הכל, למה כבר ציפית? (גיחוך). היום זה היה הפוך, אני זאת שהייתה במכונית. ראיתי אותו מטייל עם הכלב שלו, ושמחתי לגלות שיש לו אחד כזה. אני מקווה שזו כלבה. מצד אחד אני מקווה שהוא ראה אותי, אני לא רוצה להיות עוד פיסת מחשבה שנזרקה לפח, אני רוצה שמישהו יחשוב עליי, אני רוצה להיות חלק ממשהו. מצד שני, הוא ראה אותי מהצד, ומהצד האף שלי מכוער, טוב, מאז ומתמיד ידעת שאני שטחית לא ככה? מותר גם לי לפעמים. איכשהו הצלחתי לשכוח אותו מהר, ומיד הגעתי למורה הפרטי שאח שלי כל כך מעריץ, מורה כזה שאח שלי קורא לו מורה לחיים. היה בו משהו מאיים מההתחלה, אני ביישנית, נכון, אבל הידיים שלי רעדו במחצית מהזמן שבשיעור. הוא היה די מטריד, הרי מי אומר לתלמידה 'את רוצה מכות בטוסיק?' "בצחוק" כשהיא עושה טעויות? זה מזעזע, זה דוחה, אבל לא יכולתי לעשות כלום במגרש הביתי שלו. חוץ מזה, למרות שהמורה הזה מלחיץ אותי אני מתקדמת מהר, ואני צריכה את זה.. כל פעם שאני חושבת עליו אני מתמלאת ב.. הרגשה כזו, אני פשוט לא רוצה לחזור. זה הכל.
אוהבת, ריין.
;){kind=link}