אוקיי, אז נתחיל מזה שלא כתבתי פה זמן רב. הבלוג, או יותר נכון היומן הוא החבר הכי טוב שלי, ולא דיברתי כבר חמישה ימים עם החבר הכי טוב שלי, וזה די חשוב לי. נתחיל מזה שסוף כל סוף הגיע החופש. כמו שאת יודע למבודדת כמוני, חופש הוא לא ריגוש מלא בחוויות ועירוב אנשים, הרבה פעמים אני מקנאה באחי הגדול על זה שהוא יוצא עם חברים, יוצא למקומות וכמובן יש לו זוגיות, האמת היא שממש לא בא לי זוגיות,כי עכשיו ההורמונים שלי לא בדיוק זועקים למישהו חתיך בחיקי, החופש הזה מוקדש לשלוש מטרות- אני קוראת לזה חופש ה-ה-ה.
הירגעות, הנאה והרזייה. אני אסביר, הירגעות, טיפה התנתקותמאנשים שאני רואה יום יום. אני לא הולכת לישון ב5 בבוקר, אני טיפוס שאוהב שינה, אםיש לי הזדמנות אני גם אלך לישון ב20:00, אבל המקסימום שלי הוא בד"כ 23:00.אני גם קמה מוקדם, ואני פשוט אוהבת את קרני השמש שלי 7:30 עד 9:00 שנופלות לי עלהפרצוף ברגע שאני פותחת את עיני לראשונה. וכמובן, שאני הולכת לשלב בחופש שלימדיטציה, כי זה עוזר לי לשלוט בעצבים, וזה פשוט מרגיע כל כך! הנאה, אניפשוט לא רוצה לבזבז את החופש שלי ברביצה מול המחשב והטלוויזיה! גם כי זה גורם לילהרגיש חלשה פיזית ונפשית, גם כי זה בזבוז זמן מוחלט, וגם כי זה פשוט לא בריא. אניאנסה להעשיר את החופש שלי בכך שנתחיל מזה שנרשמתי (סוף כל סוף) לספרייה העירונית.עכשיו תמיד יש לי ספרים איתי, ואם כבר יש לי עכשיו עודף ספרים. אח שלי קנה לי אוסף קנבסים וצבעי שמן מה שבעצם מכניס אותי לתקופת הציור שלי (הייתה לי תקופה של ציור אבל הפסקתי, עכשיו אני בוחנת את הנושא מחדש.) בישול, כי אחי הגיע ואני שמחה שיש ליאת מי לפנק, משום שאני לא יכולה להכין אוכל לעצמי וכמובן ספורט, אירובי, ריצות,הליכות- הרזייה, אוקיי, על זה אניהולכת לעשות פוסט שלם! כי סוף סוף אני מרגישה מוכנה לזה, וסוף סוף אני יכולה לחפורלמישהו על הכל. אבל אתה יודע יומן יקר, אני פשוט מרגישה הקלה. הקלה שאין לי עכשיואת המבחנים האלה על הראש, אין לי את העבודות האלה ואני לא עם הכיתה המשוגעת הזו.אני לא עם אותם הילדים, שמרסקים, מחריבים, מנפצים והורסים את הדבר הזה שלי שנקראמצב- רוח. כמובן, שאני הולכת ללמוד מתמטיקה בחופש כדי להקל על השנה הבאה, אבלתאמין לי ששנה הבאה אני הולכת לחרוש על התחת. אני עולה משנה לשנה בלימודים, ואנימאוד מקווה ששנה הבאה תהיה טובה (או לפחות כמו השנה הזו), התעודה שלי הייתה טובה,הממוצע הוא 94. הכל היה 90+ חוץ מספורט, המורה נתנה לי 85. אני פשוט לא מבינה למה,אני אף פעם לא יושבת בצד, אני רצה כשצריך, אני עושה פעילות כמו שצריך, ואני לא רבהאיתה אף פעם. אז למה 85? מה, אני לא מספיק רזונת בשבילה? אמרתי לה שבשנה הבאה אניאתאמץ יותר, אבל תהיה לי גם הקלה שנה הבאה, אני מקווה. אני אחליף את המורה הפרטית שלי (נקבה) במורה פרטי (זכר) משום שהמורה הקודמת שלי, לא ממש הייתה שקועה בי, זה מעצבן שאני צריכה לחכות בשביל שתבוא ותעזור לי כי היא מסתמסת עם מישהו. משהו אחר, שפשוט היה מרכז הפוסט הקודם שלי הוא.. אדם! אז כן, הוא חזר לחיי הלא כל כך סוערים. אני אגדיר את זה ככה, אקצר, נוי ניגשה אליי (כן כן, העלוקה, הביצ', אבל בכל זאת אנחנו לא על תקן הרבות- רק לא חברות) ואמרה לי שלפני יומיים אדם חיפש אותי, בפייסבוק. וואו, הייתי ממש בסטרס, התחלתי לבכות בגלל זה. היה לי וויכוח עם עצמי, היה לי בלגן בראש אבל אני לא אכתוב על זה (כי אני לא זוכרת) בסופו של דבר פתחתי פייסבוק ושלחתי לו הודעה- "היי, זאת ריין, רצית משהו?" והנה, ככה עברו להם חמישה ימים, פאקינג חמישה ימים והוא אפילו לא ראה את ההודעה. ואני, כמו מטומטמת כל יום נכנסת מספר פעמים בשקיקה, לבדוק עם אהובי לשעבר, זה שחיפש אותי עדיין מחפש אותי. ואולי, לא הייתי צריכה לשלוח לו הודעה, באסה. את הפוסט דיאטה אני אשמור ליום אחר (מקווה שמחר), אני אפרט. עכשיו, אני הולכת לאכול ארוחתערב,
אוהבת, ריין.
;){kind=link}