.Same Same- new name

הכל שגרה. הכל אותו דבר. אני לא מחפשת אקשן אבל כל מה שאני רוצה זה להתרחק. אני מרגישה כאילו כל יום אני מגיעה לבית סוהר- ע"פ שאני יודעת שאני מגזימה. המקום הזה עושה לי רע, גם אחרי שאני מגיעה לבית הספר. המבחנים מתישים אותי ועדיין ממשיכים להתייחס אליי כאילו אני הקרבן הפרטי שלהם. אני שונאת את עצמי על ההגבות שלי. אפשר לומר שאני חסרת חוש הישרדות חברתי- כי גם כשמשפילים אותי אני מגיבה הכי לא נכון ברגע הכי לא נכון, אני שמה אותי לפחות במקום השני ברשימת הקרבנות האהובים עליהם. אולי אפילו ראשון. כל הזמן אני מתבלבלת, את מי אני אוהבת בכלל? את אסף? את יאן? אולי מישהו אחר? אוף! פעם אהבתי להידלק על אנשים, באמת. זה היה מלווה בתחושה של פרפרים ומחשבות מתוקות אבל עכשיו זה מאוס. דרסטי מידי. מלא באכזבות. למזלי אני לא מרגישה מותשת. הלימודים אכן נמאסו עליי אבל יש לי עוד כוח לשבת בשיעור להעתיק להקשיב ואולי גם להצליח במבחנים. אני לא יודעת מה לגבי החופש, מה אני אעשה עם עצמי? אולי אני אשמין עוד יותר? רק המחשבה על כך מזעזעת אותי. שוב, אני מרגישה איך עוטפת אותי הבועה והופכת אותי לאאוטסיידרית המושלמת, לצפות איך כולם נהנים. אבל אני לא מתלוננת על המצב החברתי שלי. הלבד עושה לי טוב, אנשים עשו לי רע. אני זוכרת את תקופת החברות שלי עם נוי. דאגות, ריבים, פוזות, תלות, כעס, עצב.. עכשיו זה כבר לא פה. אני לא מרגישה לבד. אולי עוד שנה, כשאני אהיה בתיכון אז אמצא לי חברת אמת. אבל בנתיים החיפוש התישו אותי ואני לא הולכת לחפש מחט בערימת שחת. גם לא לצפות שהמחט תדלג אליי בחיוכים מן השחת. אבל בינתיים? התכנונים שלי הם להיות קצת לבדי. אולי זה יעזור לי לנקות את הראש. כמו כן, חל שיפור עם ההחרדות שלי. אני כבר לא מסמיקה כשאני מדברת עם אנשים, הגמגומים צצים לפעמים אבל נותנים לי לדבר. הרעידה בידיים לפעמים בכלל לא מגיע ודפיקות הלב המואצות גם הן עוזבות אותי. היה לנו היום שיעור חופשי ואני כמובן, בניגוד לכיתה שלי ששהתה בחצר האחורית- היה אפשר למצוא אותי בחצר הקדמית, עם הספר מונח על ברכי. ילדים צצו מפה לשם, לא שמתי לב כ"כ. ילד אחד, גדול ממני בשנה ניגש אליי. מאחורי שני החברים שלו יושבים ומביטים עליו מתקדם עליי עם חיוך ערמומי. "איזה ספר את קוראת?" החושים שלי כבר קלטו את זה, זה גרם לי להיות חדת הבחנה. אני יודעת מה הם רוצים, להסתלבט, לצחוק.. זה נוח לא? כי אם משעמם לכם אז תפנו לילדה שאמורה להיות קצת מוזרה ותצחקו עליה. בהתחלה חשבתי לא לענות אבל ידעתי שאין מצב שאני אצא מזה, הרמתי את הראש מן הספר והבטתי למעלה- אל פניו של הילד. השמש הקודחת שלחה קרניים אל עיני אבל התגברתי אליה. הוא היה ילד יפה, היו לו עיניים כחולות, אף יפה ושפתיים ורודות עם גוון סגלגל, כהות ומתאימות למבנה פרצופו. הגוף שלו היה כמו רוב בני גילו, הוא היה קצת יותר רזה, גבוה כמו כולם אך עדיין לא השתווה לגוף של אסף.  זה ישמע מוזר, אבל המילים פשוט נשטפו לי מהפה, הסברתי על הספר, מה אני קוראת, מי מה מו וגם הצלחתי להתחמק מההסבר על התוכן, משום שאין לי כל רצון להסביר את סיפור האהבה שמסתתר בפנים. הוא הנהן, שאל כמה שאלות ואני הסתכלתי עליו בהבעת ניצחון. הוא כנראה היה בטוח איך אני אתנהג, למען האמת גם אני ידעתי. כאילו שנינו היינו בטוחים שאני אבלע את הלשון. הוא הלך משם, קצת מאוכזב אבל בהחלט עם רושם וחזר לחבריו שלא שמעו דבר מהשיחה שלנו. האמת היא שעל החברה השמאלי אפילו לא טרחתי להסתכל, אם זה היה אסף החושים שלי היו קולטים. את החבר הימיני דווקא כן. הוא היה 'האקס' של הילדה שגרמה לי להרגיש רע עם עצמי היום. אבל קשה לי להאמין שהייתה ביניהם אהבה, תשוקה ו..שוב אני נסחפת. אפשר לקרוא לזה יחסי מקובלים. מקדמים אחד את השני לא? הבן יכול להראות לכולם שהוא יוצא עם מישהי צעירה ממנו, מישהי שנותנת לו להרגיש גבר, כוסית שקטנה ממנו בשנה. היא יכולה להתלהב עוד יותר ולהגיד שהיא סוף כל סוף יוצאת עם גבר, חסון ומקובל. ואז הם נפרדים, כדי לעשות קצת רעש וכנראה שגם שוכחים אחד מהשני, ועוברים לחברה הבא. זה כל הכיף. המשך היום היה.. כמובן שגרתי.. בינוני עם נגיעות של חרא, גם משהו לא? כשחזרתי הביתה נחתי קצת, והמורה הפרטית למתמטיקה באה. תרגלנו, ומחר המבחן מפמ"ר שלי במתמטיקה. אתה מאחל לי בהצלחה?