לא ראיתי את אסף כבר הרבה זמן, הרגשות הנעימים שהיו לי אליו, החיבה, התשוקה, הפרפרים בבטן, כל הרנדומליות והמסתוריות כמעט כבר פגה. אני מרגישה שאני צריכה לראות אותו, כאילו שהוא זה שישיב לי את השמחה. מצד שני אני מתחילה להחזיר את יאן עמוק ללב או יותר נכון למוח, אני אסביר, בשיעור הקודם שישבנו יחד פטפטנו יותר מהרגיל, אני יודעת שזה לא היה הרבה אבל יחסית לשתיקות המביכות שלנו.. זה הרבה.. נכון, הרוב הוא יזם, זאת אומרת את הכל הוא יזם, שאל כל מיני שאלות טיפשיות.. ואני עניתי, קצת סמוקה, מסרבת להביט לו בעיניים עם כל טיפה רועד, מנסה לדבר כמה שיותר מהר, שלא יראה כמה הוא מכניס אותי ללחץ.. בזמן האחרון אני חושבת עליו הרבה, הרבה מאוד. אני יכולה לתאר את זה עכשיו, פה, אבל אני לא רוצה את זה. אני לא רוצה לאהוב אותו. אני שונאת את האופי שלו. אני לא מחבבת או מעריכה אותו בכלל.
אוהבת, ריין.
לפעמים, הם מזכירים לי אותי ואותו. לפעמים גם אנחנו מחייכים ומשוחררים. חוץ מהקטע של הרומנטיקה. אבל אנחנו גם ככה צעירים מידי.
