השבוע הייתה הפעם הראשונה שנסעתי באוטובוס לבד. קצת קשה לי לתאר את זה; 'רק בת 13 ונסעתי באוטובוס' או 'בת 13 ורק עכשיו נסעתי באוטובוס' זה בול הזמן? זה מוקדם מידי? מאוחר מידי? נו באמת, למי אכפת, העיקר שעברתי לא ככה?
אמא שלי צלצלה אליי והציעה לי לבוא אליה לעבודה, נלך לקניון ונסתובב. אצלי כל הבילויים, בגלל שאין לי חברות הן בילוי אמא ובת, ואני שלמה עם זה לגמרי. גם דמות דומיננטית, שמובילה אותי ותמיד עומדת מקדימה, וגם לא גורמת לי להרגיש נחותה. ישר החלטתי ללכת ברגל, אבל היא אמרה לי שאני צריכה לנסוע באוטובוס, היא הסוותה את זה בתור זה שהיא כבר סיימה, וכדי שתחכה פחות אני אקח אוטובוס, אבל אני בטוחה שזה היה יותר מכוון לזה שאני צריכה כבר להתמודד עם הפחד שלי לעלות על אוטובוס. סגרתי את הפלאפון בלי להתווכח וישר נכנסתי לפאניקה, לא רציתי לחכות יותר מידי זמן באי שקט נפשי. לבשתי את הנעליים בחזרה, ויצאתי, עם חולצת בית ספר ותיק בד שכלל מים פלאפון ומפתחות. ממש ערכת הישרדות. לא חיכיתי הרבה זמן, מצד אחד שמחתי שאני סוף סוף עצמאית, אבל מצד שני אני פשוט פחדתי, בלי למצוא סיבות. שילמתי לנהג את הכסף והרגשתי מובכת בפני כל הנושאים, משום מה, כאילו היו רשום לי על המצח 'זו הנסיעה הראשונה שלה' או משהו בסגנון, לאחר התשלום באתי להתיישב ושחכתי או יותר נכון גיליתי שהוא נותן לי סוג של נייר קבלה, מה שכמעט גרם לי כמעט ליפול ולהימרח על האוטובוס, אבל זה לא קרה. ישבתי במקום הכי קרוב שראיתי, מה שמיועד לזקנים. גם ככה הנסיעה קצרה ואין שם אף אחד. הנסיעה הייתה מעצבנת, הרעש של הדלתות שנפתחו ונסגרו, והלחץ שלי. ראיתי תחנה שנראתה לי נכונה, לחצתי על STOP אבל לנהג לא בא בטוב לעצור בשנייה האחרונה, חיכיתי לתחנה הבאה, הוא עצר, הלכתי עד התחנה הקודמת והלכתי בשביל שהייתי אמורה ללכת בו. אבל מסתבר שיש כמה כאלה, טעיתי בשביל. נכנסתי לפאניקה, אמרתי לעצמי ללכת ישר, הלכתי בקצב מהיר מאוד ותוך 10 דק' הייתי שם, מתנשפת, רועדת, לחוצה אבל שמחה, הגעתי לנקודת היעד.
אוהבת, ריין.
;){kind=link}