עוד לא מצאתי את הרגעים המתאימים לכתוב לך, והאמת היא שרציתי לכתוב לך כבר מיום ראשון אבל לא מצאתי את הזמן הנכון. בגלל זה אני לא הולכת לפרט בפרטי פרטים, אני רק הולכת לתאר את המצב העכשווי.
אתה מבין, הכל הפך להיות אותו הדבר, כל בוקר אני קמה עם מצב רוח על הפנים מנסה לשכנע את אמא שלי שתשאיר אותי בבית והיא לא מסכימה, אני מנסה לשכנע את עצמי לפני הכל שאסור לי לבקש את זה בכלל, כי אז אני אתמכר לתחושה הביתית וזה רק יכאב יותר לחזור לבית הספר. אני הולכת לעשות את העניינים שלי, ולפעמים פורצות להן דמעות, רחמים עצמיים ומחשבות עד כמה שאני לא רוצה ללכת לבית הספר. אני נכנסת לבית הספר כמו הרבה תלמידים ואני מתביישת בעצמי, אני רוצה להפוך לבלתי נראית, אני מרגישה שונה מכולם, וקשה לי עם זה. אני נכנסת לכיתה ואני רוצה כבר אז להעלים את עצמי עוד יותר מהפעם הקודמת, אם אני לא יכולה לברוח אז לפחות שאחרים לא יראו שאני פה. אני פותחת את הספר שלי, ומחכה שהמורה תיכנס לכיתה ובסופו של דבר היא גם נכנסת. אני מרגישה איך אצבע אלוהים באה ומוחצת אותי, אני לא עומדת בעומס של המבחנים, מדעים ומתמטיקה שעושים לי צמרמורת בגב, אבל לפחות עברית ואנגלית לא כאלה נוראים. אני ממש דואגת בגלל המבחן במדעים, אני אפילו לא התכוננתי, נתתי את החומר שלי לילדה אחרת, נניח שקוראים לה שירה, אם הייתי צריכה לבחור חיה שמשקפת אותה הייתי בוחרת בנחש, היא מפחידה אותי, אני לא יכולה לגשת אליה ופשוט לקחת ממנה את החומר בגלל שהיא (וכל הפמליה שמלווה אותה, רק מחכים לעקוץ אותי) אבל למזלי תיארתי לעצמי שהיא גם לא תיקח יזמה להחזיר לי את הדפים ולקחתי אותם מהילד שיושב לידי, הוא אפילו לא טרח למלא אותם ואם לא הייתי לוקחת לו אותם סביר להניח שהם היו שוכבים עכשיו בפח. אני חייבת לכונן את עצמי, להמציא תירוצים, אפילו לחייך בביישנות ולהגיד לו מספיק, רק שיפסיקו לנצל אותי. ביום עצמו יש לי אווירה של דיכאון, כולם כבר התרגלו לראות אותי עם הספר, כולם מסתלבטים עליי. אלן אסי והחברים שלו ממשיכים, שירה והפמליה שלה גם נהנות, אפילו בנות מהמעמד היותר נמוך שמחו שהן לא כמוני ומצאו כמה דרכים להתלוצץ עליי. אה וחכה, לא אמרתי לך את הדודבן שבקצפת? גם ילדים בשכבות נמוכות צוחקים עליי, אני מרגישה כל כך פתטית. ביום ראשון הייתי עצובה קצת יותר מידי אבל הדמעות עוד לא זרמו לי, ברגע אחד פגע לי קלמר בגב, אני רגילה כבר שחפצים פוגעים דווקא בי כשתלמידים מחליטים להילחם איתם, גם כשאני לא משתתפת בזה איכשהו זה תמיד מגיע אליי, הקלמר פוגע בי, והדמעות מציפות אותי, לא כי זה כאב, אבל זה רק הראה לי כמה לא אכפת להם. אם הייתי חשובה מידי אולי הם היו רואים אותי וחושבים פעמיים אם היו פוגעים בי, הקלמר הזה כל כך כבד, בדיוק כמו ההרגשה שלי.. כבדה.. הכל חרא, במשפחה אני עדיין לא רוצה לראות את הפרצוף של אבא שלי שעושה לי עצבים על הבוקר, גם בלימודים שאני מרגישה שאני מתמוטטת יותר מידי וגם המצב החברתי שלי על הפנים, וגם הגוף, הפנים, אני לא סובלת מראות, אני מקווה שזה די הבהיר לך. אני לא חזקה אבל גם לא חלשה, יש לי את הפנטזיות שלי של להיעלם מפה, כמה כדורים ו.. אבל אני גם לא כזאת חלשה, אני לא הולכת לשטויות האלה (עכשיו זה לא שטויות, אולי עוד כמה שנים אני אצחק על זה) להרוג אותי, זה לא אני.
תוספת שנייה היא שאני עצבנית יותר מידי, בזמן שכתבתי את הפוסט הזה היו לי כמה הפרעות ופשוט התפוצצתי על אמא שלי ואבא שלי, אני כותבת את הפוסט הזה והדמעות כאילו רוצות לצאת אבל הן אף פעם לא יוצאות, כנראה אני לא עצובה מספיק בשבילהן. יודע מה? אני הכי שונאת את הטלפון, אם הצלצול המעצבן שלו, כמה פעמים רציתי לנתק אותו! שיעזוב אותי במנוחה, אני לא רוצה לדבר עם אף אחד אף פעם, וגם לא עם הסבתא החמודה שלי שלא בא לי לפגוע בה עם העצבים שלי, ולא עם האישה שאמורה להיות קרובת משפחה שלי ללא כל קשר דם.
קרה משהו טוב השבוע, בפעם הראשונה עליתי על אוטובוס לבד, זה הסתיים בכישלון כמובן, הייתי אמורה לפגוש את אמא שלי ליד העבודה שלה אבל לא ירדתי בתחנה הנכונה, הייתי צריכה ללכת 10 דק' עד שמצאתי אותה, בפאניקה מוחלטת שאני בצד השני של העיר, אבל בסוף מצאתי את מקום העבודה שלה והלכנו לקנות חזיות. איזה סיוט זה, כשהמוכרת מביטה בחזה שלי כדי לבדוק איזה מידה אני, ומתחילה לשאול אין סוף שאלות. אבל לא יכלתי לדחות את זה, מסתבר שבקיץ כשהחזייה הוורודה בכביסה החזייה המנומרת היא לא בדיוק אפשרות טובה על חולצה לבנה, והגוזיות יושבות לי כבר שנה+ בארון בחוסר מעש. לפעמים אני משתמשת בגוזיית הספורט אבל חזיות תמיד עדיפות.
בכ"מ, שלושת הימים האלה היו עינוי קליל, וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לגמור את השנה. לא יזיקו לי חודשיים של חופש אמיתי.
אוהבת, ריין.
האמת היא שאני כל הזמן מתלוננת שאני לבד, אבל אני אפילו לא יודעת אם אני רוצה שמישהו יהיה פה לידי.
;){kind=link}