הלילה שעבר

היום רציתי לדבר איתך על אסף, אני יודעת שאני לא אוהבת אותו, אני יודעת את זה בברור. אני סך הכל ילדה בת 13, העולם גדול עליי ואני לא ראיתי הרבה דברים וכנראה שאני לא יודעת מה היא אהבה אמתית, זה כנראה יקרה כשאני אגדל ואבין מה זה עולם, ואני מקווה שזה יהיה הדדי. עד אז אני אחיה בבועה שאני מנפחת לעצמי כל יום, בלי להתלונן הרבה- אבל אתה יוצא מן הכלל, אתה תהיה בין היחידים שישמעו תלונות מפי, אבל אתה זה שתהיה שם בכל מצב, בשעות השיא, ובמקרים הרגילים הרכרוכיים והקטנוניים שלי. 

אבל זה לא מה שרציתי להגיד לך, בלילה שעבר חשבתי על אסף. נהניתי, חשבתי על דברים טובים, הופיע לי חיוך בין לבין כשהעיניים שלי היו כבר סגורות, ראיתי זכרונות קטנים שיש לי ממנו, איך ראיתי אותו צוחק עם החברים שלו, ואיך ראיתי אותו הולך עם ילדה אחרת אבל לא קינאתי (מוזר, אני קנאית כמו רוב האנשים, אבל לא היו 'מותר' הוא לא חצה את הגבול הסודי שרק אני הכרתי, היו לו כוונות טובות..?), דמיינתי את הפנים שלו, את המכנס האפור שלו, את החולצה הצהובה שלו, את החיוך שלו, החיוך המתוק שלו שחושף שיניים לבנות וישרות, את האף הכל כך חמוד שלו, את המשקפיים שלו, משקפי החנונים שלו שכ"כ אהבתי.. ומבעד למשקפיים שלו ראיתי את העיניים שלו, עיניים חומות שגם בשעה שפניו זעופים העיניים שלו מלאות ברוך וחום, שלא מכוון אליי. חשבתי על אחד התיאורים שקראתי בספר שלי וניסיתי להתאים אותו לאנשים שאני מכירה, בסופו של דבר התאמתי אותו לאסף. "אסף הוא כמו שמש, יש לו קרניים ארוכות ארוכות, והוא שולח אותן ומעביר חום לכל מקום שהוא נמצא בו", הוא פשוט נראה מאושר כל כך, שלפעמים אני אפילו רוצה להיות אסף. אסף נראה כאילו הוא חווה, כאילו כל הדברים הטובים קורים לו, ואני? הפעם, רק בשבילו אני אנסה לא להיות קטנונית, חשבתי, ולא לכעוס עליו. ואז המשכתי לחשוב, דמיינתי אותו אינספור פעמים, דמיינתי איך אנחנו נראים יחד, דמיינתי איך אנחנו מכירים השנה ומתיידדים עוד יותר בשנה הבאה, אני בכיתה ח' והוא

פתחתי עיניים וקמתי, קמתי ועיכלתי. נשארו לי רק חודשיים, רק חודשיים, רק חודשיים לראות את העיניים הטובות שלו, ללכוד את המבט שלו, אני הולכת לאבד אותו עוד לפני שהשגתי אותו! זה לא פייר! זה לא פייר! אני לא רוצה שזה יקרה, למה אנחנו לא בחטה"ב? מה הסיכויים שהוא יתקבל לבית הספר התיכון היחיד שבאיזור, בית ספר התיכון למחוננים פחות או יותר, ואני בקושי אראה אותו כל בוקר? הרגשתי בחילה, הרגשתי סחרחורת, רציתי להקיא, רציתי להקיא את מה שקלטתי עכשיו, רציתי לשכוח, רציתי שהוא יישאר. אפילו עברה לי מחשבה בראש שהוא נשאר כיתה, אבל לא יכלתי לאחל לו את זה. לא לאסף.