כשאלן יוצא מהחור שלו ולכולם יש את אותן התלונות

היום היה יום טוב יותר מהשאר, אבל לא טוב משאר הימים. פתחתי את הבוקר בסוג של דיכאון, אולי זה משום שכבר יומיים לא הייתי בבית הספר. אם אני לא נמצאת בבית הספר יותר מידי זמן אני מפתחת לעצמי הרגל להישאר בבית, וכנראה שהפעם יומיים הספיקו לי. לא חשבתי על כלום, לא חשבתי על כמה שבא לי להישאר בבית, לא חשבתי על כמה שהולך להיות גרוע בבית הספר, פשוט הייתי עצובה. הגעתי לבית הספר והבטתי על הכיתה, הקבוצה המגובשת הראשונה שראיתי הייתה קבוצת בנות גדולה יחסית, וביניהם נוי. אני לא יכולה להגיד שקינאתי, פשוט לא רציתי שהיא תראה אותי, ייחלתי לעצמי להיות בלתי נראית. הבטתי על השולחן שלי וראיתי שהוא שולחן קטן, כמו שהיה לי בכיתה א', בכל זאת התיישבתי כי ידעתי שכל ניסיון שלי להחליף עם שולחן אחר ייגמר רע. כמובן כשהתיישבתי התייצב מולי חברי הטוב ביותר, זה שאף פעם לא עוזב אותי, זה שתמיד נמצא שם לצידי, זה שאני אוהבת יותר מכל.. התבלבלת יומן יקר? זה בסדר, אני מדברת על הספר שלי. פתחתי אותו והמשכתי לקרוא את המותחן הרומנטי מהרגע שהפסקתי, השולחן גרם לי להרגיש מגודלת ומגושמת, אבל התרגלתי במהירות, ואמרתי תודה בליבי שלפחות יש לי שולחן, כי הזוג שלפניי כבר בלי שולחן כמה ימים. בעיקרון כולם דיברו, היו ביחד, העבירו את הזמן ואני כהרגלי.. לבד.. בלי ששמתי לב הזמן עבר והמורה המקצועית אפילו לא הגיעה. במקום באה המחנכת שלנו, ואמרנו לנו לסדר את הכיתה בצורה של האות ח' כי היא הולכת לצרף את הכיתה השנייה כדי שנחזור על הטקס שלנו. רוב השולחנות היו בצורה של ח', אבל השולחן שלי ועוד שני שולחנות היו מסודרים במרכז. מצד אחד זה היה טוב בשבילי כי אני לא צריכה לשבת על השולחן (גם זה גורם לי להרגיש מגושמת) אבל מצד שני אני גם לא אוהבת להיות במרכז, אני מובכת. כולם הגיעו, והחזרות התחילו ומשום שאני לא השתתפתי בטקס (על תקן תירוץ אבל תכלס בגלל פחד במה, עצלנות, ואי רצון להשתתף) אז קראתי ספר. מלפניי ישב הילד מהכיתה השנייה, אלן (נוצרי), אלן הוא הילד שמציק לי בערך מכיתה ה' עד הסמקה. זה סוג של מחזוריות, זה לא הצקה בצורה נורמלית כמו בין ילד לכיתה א' ולילדה בכיתה א', זו באמת הצקה שבא לי לברוח מהמקום שאני נמצאת בו. הוא ישב ליד חבר שלו אסי, שבדומה לו היה עוד 'ילד רע' ושניהם החליטו להסתלבט עליי, התירוץ היה הספר שלי שהיה כזה חייב להפוך אותי לחריגה, אבל הם היו מוצאים נושא אחר, אני חושבת שאני הקורבן הכי טוב של אלן, אני לא יודעת להחזיר, אני מסמיקה, אני ביישנית, פשוט כיף להתעלל בי. הם זרקו כל מיני היערות מפעם לפעם ניסו לחטוף לי את הספר, האמת שזה לא היה כזה נורא.

וכל הזמן הזה יאן צפה מהצד, זאת אומרת הוא ישב בצד כמה ס"מ ממני, כחלק מהח', קצת קשה לי להאמין שהוא לא שמע כלום, הרגשתי קצת מושפלת ליד אסי, וקצת ליד אלן, אבל במיוחד ליד יאן, ומשום מה הבחירה שלי לדבר בגוף שני פה די מעצבנת אותי, אבל אני עצלנית מידי בשביל לתקן.. 

את סתומה את סתומה את סתומה את סתומה את סתומה את סתומה את סתומה את סתומה את סתומה את סתומה את סתומה את סתומה 

מה הם כבר עשו לי? היו פעמים הרבה יותר גרועות! למה הייתי הצ'יוואווה שלהם? אני קוראת את זה עוד פעם ועוד פעם ואני לא מבינה מה הקטע. אז למה הרגשתי כאילו סוף העולם קרב כשהם עשו לי את זה? זה נקרא פתטיות.. אם קוראים לי כוסיתיפה זה לא מתוך כוונה, זה מתוך צחוק, כשעושים את זה לבנות אחרות זה מתוך כוונה, אבל כוסית זה גם ככה מילה מסריחה, הם פשוט לא יודעים את זה עדיין.. 

היום המשיך, עשינו כמה חזרות, הייתה הפסקה (שבה כמובן קראתי), ההפסקה נגמרה ואפילו הספקתי להסתכל קצת על אסף. הייתה לו חולצה לבנה היום (:. והמורה הודיעה שהאוטובוסים פה, ואנחנו נוסעים לבמה שנופיע בה, בלי לחשוב הרבה חטפתי את הספר "אתה לא הולך לשום מקום איתי, שמעת?" כמובן שעל הדרך מהכיתה לאוטובוס שמעתי לפחות 3 הערות של, נו באמת, לקחת את הספר? למה אנשים דוחפים את האף שלהם לכל מקום? אמרתי לו בדמיוני, ונסענו. כמובן שבאוטובוס ישבתי לבד, אבל האמת שאני די מרוצה מהמצב, אין אף אחד לריב איתו מי ישב ליד החלון, בלי להתווכח איפה לשבת, וגם ככה אני הבן אדם המשעמם ביותר בעולם, מה עדיף, לקרוא מבין לבין מהספר שלי ולהביט רוגע מהחלון, או לשבת ולתת לשתיקה המביכה להטביע אותך באיטיות וברשעות? אני מעדיפה את אפשרות א'. כשהגענו צפיתי קצת בקטעים, בקטע של יאן יותר נכון, אבל הכרתי את רוב התסריט ומהר מאוד נשאבתי לתוך הספר שלי. לאחר כמה זמן רוני וסשה, בנות שמלקקות את התחת של הילד החדש, התחילו להתחרפן איתו, ואני עם המזג החם שלי לא הצלחתי להישאר שם יותר מידי זמן, עברתי מושב אחד הצידה אבל הן עדיין הפריעו לי, אז עברתי שלושה מושבים הצידה (כי בשני ישבה ילדה אחת) אבל שמתי את היד על הידית וגם היא שמה אותה, ומשום מה המגע המקרי הזה גם עושה לי עצבים, אז עברתי עוד מושב הצידה והייתי שמחה, הגנבתי כמה מבטים ליאן כשיכלתי, האמת היא שכבר לא נשארו לי אותם הרגשות אליו, אבל הייתה לי חיבה מסוימת אליו. חזרנו הביתה בסביבות 4, ואפילו לא הודעתי להורים שלי, חשבתי שהם דואגים. כשהגעתי ראיתי את אמא שלי בוכה וישר חשבתי שהיא בוכה כי חטפו אותי או משהו בסגנון אבל כנראה שהרמתי לעצמי את האגו יותר מידי כי היא בכתה בגלל התאונת דרכים שהיא עשתה השנה לפני שפתחתי את בלוגר (משהו מינימלי, סה"כ עיקמה את השער, הוא גם ככה תוקן אבל עדיין היא לקחה את זה קשה), אחרי זה היא הלכה לעבודה ואני נתתי לאבא שלי לחפור לי קצת ועשינו 'שיחה'  ואני הלכתי לאכול. חיממתי מיקרו ממולא אחד שאמא שלי עשתה ושמתי לב שהעוגה שהכנו לפני כמה ימים עוד לא נגמרה אז הרשתי לעצמי קינוח, ואז היה לי שיעור פרטי במתמטיקה, ואז התחברתי לבלוגר ואת ההמשך אתה יודע. לסיכום: החלק הטוב היה שלא למדנו, החלק הרע היה שלא היה שום דבר טוב.

אוהבת, ריין.