עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

חברים
רות.תיאוהדסDanielle
הבלוג נפתח ב14.12.13 ッ

הוא נועד לפריקה שיתוף והבעת דעה.
סוף סוף אפשר לפרוק בלי להתבייש, ולספר את הכל 100% נכון
סוף סוף אפשר לשתף מישהו בלי שישפוט אותי
סוף סוף אפשר להביע דעה בלי לדפוק חשבון לאף אחד
אני מרגישה שאני יכולה להיות פה אני, אני האמיתית וזה נותן לי תקווה.

Geek

24/04/2014 18:48
Rain
מעורבב, דיאטה, לימודים, אהבה, אוכל
יומני היקר,
טוב אז.. את עבודת השורשים המעיקה שלי כבר סיימתי ואפילו הגשתי- מבחינת המלל היא נחמדה, אבל העיצוב די גרוע. היא נראית אסתטית והכל אבל.. לא נראית כמו "פרויקט" ראיתי עבודת שורשים של ילדה אחת היום והיא עשתה את העבודה שלי ככה קטנה. אז כן- על הקושי הזה 'התגברנו'' עכשיו רק נשאר לשרוד את סוף השנה. תראה אותי, רק יומיים בבית הספר ואני כבר מותשת, אני רושמת את הפוסט הזה רבע ישנה. וגם התיוג הזה.. חנונית.. חסרת חברים.. שלא תבין לא נכון, תמיד הייתה לי חיבה לחנונים, אפילו בסרטים, הם פשוט מתוקים, וגם הגאונות והמוטיבציה שלהם.. ואני? אני קורעת את התחת, והם בטוחים שאני אחת שבא לה בקלות. זה קל לא ללמוד כל היום, לקבל בהיסטוריה 30-70 ולהיות מופתעים כשמישהו קיבל 92, שזה לא הציון הכי גבוה בכיתה "אמא איזה חכמה איך את את עושה את זה??" אם הייתי אוזרת אומץ הייתי אומרת שכל מפגר יכול לעשות את מה שאני עושה, אבל שפנפנה שבקושי יכולה לדבר, גם אתה היית מבולבל אם היית מדבר עם ילדה והיא הייתה רק מסמיקה, בולעת את המילים (תרתי משמע) לפעמים גם קצת רועדת.. אני לא יודעת למה אני כזו אפילו, כאילו שיש בי משהו לא נורמלי. ויש לי עוד בעיה, האמת היא שהבעיה הזאת היא מגיל צעיר, אפילו מכיתה ג', עד היום. אני מסוג האנשים שנשארים עם הג'קט גם בקיץ, לא, לא מחתכים- לדעתי זה די חסר תכלית. מהמראה שלי, אני לא עם עודף משקל אבל תמיד הייתי השמנמנה שפעם רזה פעם שמנה.. בכל היומיים החמימים האלה כשהייתי בבית הספר לא העזתי להוריד את הג'קט הרגשתי כאילו הוא מגן עליי, לא נותן לאחרים לחדור לפרטיות שלי. אבל אני כבר בכיתה ז', ואולי לראות ילדה בכיתה ג' בשיא החום עם ג'קט זה בסדר אבל כיתה ז' זה די קריפי.. אני לא יודעת אפילו איך להוריד את הג'קט הארור ההוא, אתה יודע, סיפרתי לאמא שלי היום את הקטע עם הג'קט כאילו זו בעיה של 'חברה שלי' (אין לי חברות, ואין להן את הבעיה הזאת) היא אמרה לי שהיא צריכה פסיכולוג, וזה די פגע בי למרות שהיא לא ידעה שמדובר עליי, היא אמרה לי שככה תתפתח אצלה אנורקסיה. אבל לי זה לא יקרה, אני לא אגיע למצב של הרעבה עצמית, אין לי שליטה עצמית להיפרד מהשוקולד, אז לפרו-אנה אני לא אהפוך להיות לכזו. עם הזמן התפתחה לי שנאה- אהבה ל-יאן. ממש קשר חד צדדי ביני לבין עצמי, כשיאן שולט בהכל. רגע אחד הוא נראה כאילו הוא מקסים, ברגע השני בא לי לזרוק אותו מהחלון, אבל זה לא יעזור כי אנחנו בקומה הראשונה, מקסימום ישרט. הדבר שהכי מעצבן אותי הוא שאני אף פעם לא יוצאת חיננית או שנונה לידו, יוצאים לי משפטים מפורקים וטיפשיים, ההסמקות הרעידות והבליעות-מילים רק מתחזקות ומבט אחד בעיניים מפיל אותי מהמקום, בגלל זה הרבה פעמים אני מנתקת את המבט ועושה כאילו אני מביטה במחברת שלו, בזמן שהוא רוצה לשאול אותי משהו, נו טוב, צודק- חיננית או שנונה אף פעם לא הייתי, אני אומרת את הדברים הגרועים ביותר בזמן הכי גרוע ואני פשוט מפדחת את עצמי, זה או זה או משהו שאני שונאת יותר מכל- שתיקה עמוקה. אולי בגלל זה החבר הכי טוב שלי הוא ספר (גם אתה (; ..) כי ספר לא רוצה שאני אדבר איתו, הוא ממש קורץ לי ומבקש שאני אקרא בו, ואז שנינו מרוצים. לא ככה? אולי זו עוד סיבה לתיוג של החנונית, כי הפעילות האהובה עליי ללא כל ספק היא קריאת ספר טוב, הייתי אומרת לך איזה ספר אני קוראת עכשיו אבל יש לי פחד מוות שמישהו שאני מכירה יקרא את הבלוג הזה, והשם די קליט. בכל מקרה היה כיף לספר לך סיכמון על היומיים האלה.

אוהבת מאוד, ריין.
הדסhopeless
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון