יומני היקר,
עצוב לי לחשוב שהיא קראה לזה ה"אהבה הראשונה שלך", כי זה פשוט לא ככה. אני זוכרת את התקופה הזאת, כאילו כל זה התרחש לפני 100 שנה, אבל זה לא ככה. אני זוכרת שהייתי בטוחה שהוא "האחד" כי הוא ירק לכיוון שלי. בדיוק בטעם שלי, עם מבנה גברי כזה- לא ילד.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהסתכלתי עליו, ממש בהיתי בו למשך כמה שניות- אבל הוא לא שם לב. ואז הסתכלתי עליו עוד כמה פעמים, והוא הרגיש לי מיוחד.. ואז אני זוכרת, שכשהמחנה שלנו הלך ללונה פארק, אז שמרתי לו את הדברים כשהוא עלה לאיזה מתקן אחד, כמה מאות אלפי פעמים, ואני הייתי שם כי הייתי פחדנית מידי, לא פחדנית מידי, פשוט הייתי שם וזה היה סיוט ושמרתי לו שלוש דברים: פלאפון, כובע ניו יורק שחור לבן שאני שונאת אותו בגלל שהוא "סוואגי", ועוד משהו, אני לא זוכרת מה.. אולי זה היה רק 2 הדברים האלו? כבר אמרתי שיש לי זיכרון של דג, ושאני זוכרת את זה כאילו כברו 100 שנים לא?
ואז, אחרי כמה ערבים הוא הזמין אותי לסלואו, 3 פעמים, פעם אחת בכל ערב- מי יודע, אולי הוא היה מזמין אותי יותר אם לא הייתי מסתגרת בחדר לבד כל פעם שהדיסקו הזה התחיל? אף פעם לא הייתי חיית מסיבות, אני שונאת מסיבות, אירועים, כל השיט הזה עושה לי דיכאון. כן! יש אנשים שעצובים מחורפים, אני עצובה מאירועים, מתחילה לבכות באמצע חתונה, סתם כי זה מדכא. same about כל אירוע אחר (שלא תחשבו שאני כלה ממורמרת כן?) ואז, כמו שצריך להיות, נדלקתי על הבחור, אני זוכרת את שאר הבקרים (ועכשיו עולה חיוך על פניי) שקמתי במחנה, והדבר הראשון שעלה לי בראש זה "אדם" (השם שלו). ואז הוא התחיל איתה שיחה בפייסבוק, ודיברנו הרבה, והוא התוודה שהוא אוהב אותי. אבל לא רציתי שזה יהיה ככה. אני טיפוס רומנטי, נכון, זה חשוב לי שה"אני אוהב אותך" הראשון שלי יהיה פנים אל פנים, עם מישהו שאני מכירה טיפה יותר. אבל בפייסבוק? עם מישהו שאני מכירה פחות מחודשיים? ממש לא! ואתה יודע מה היה הכי גרוע? שכן, דיברנו עוד טיפה, והוא השתמש בכל מיני ביטויים רומנטיים שרק הביכו אותי יותר. ואז נכנסתי לסוג של עצב (לא נקרא לזה דיכאון, מבחינתי לא חוויתי אף פעם דיכאון אמתי, וזה רק "כינוי" לתגית כי קשה לי לקרוא לזה עצב, אבל אני רוצה להיות דייקנית עכשיו), והתרחקנו, ופתאום כנראה שהוא לא אוהב אותי. כי אם הוא היה אוהב אותי אז הוא לא היה פשוט שוכח אותי נכון? זה לא שאני רוצה שהוא יבוא אליי עם זר פרחים, או אפילו יתחיל איתי שיחה, האמת שאני זו שהתחילה את השיחה, אבל הכל נראה שונה. יבש? לא הוא לא היה יבש. אבל ניכר כי היה בו צד שלא רצה לדבר, כאילו הוא רוצה לדבר, אבל בא לו שאני אסתום- וכמו שאתה יודע יומן יקר אני לא סובלת להיות נדבקת, אז עפתי כשהייתי צריכה לעוף (ואם אתה מתעניין גם לא ממזמן ב14 במרץ הפייסבוק שלי נמחק באופן רשמי) ככה שגם אם ארצה לדבר איתו זה כבר לא יקרה.
ו..זהו.. ככה הסיפור הארוך שלי נהפך לסיפור הקצר שלי. היום אני רק תוהה אם הוא חושב עליי בכלל, רק לפעמים.. זה לא שאני מתגעגעת אליו וממש לא אוהבת אבל יש בי חלקיק שמתעניין בילד הזה שהייתי משוגעת עליו עד לפני 7-8 חודשים. אני גם בכלל לא יודעת אם לבוא למחנה. הרי כל הזמן התלוננתי שהכל היה מושלם אם נוי לא הייתה איתי באותו החדר אבל אולי חיפשתי סיבה לחוסר נעימות שהייתה לי? ואולי היא רק תירוץ? אני מפחדת שאם אני אבוא אז יהיה לי רק רע, ובינינו.. די פאדיחה לצאת מהמכונית לבד כשעיניים של ילדים ומדריכים נעוצות בך.. (אני ונוי נסענו יחד, אבל זה לא יקרה יותר) ומה עם אדם? אני זוכרת שבשיחות שלו הוא הבטיח שכשהוא יראה אותי הוא יחבק אותי, אבל עכשיו אני לא בטוחה שנסתכל אחד בעיני השנייה, זה סתם ייצור פאדיחה. לפעמים אני גם תוהה אם די קלקלתי לעצמי בשנה הראשונה ואולי היה מוטב להתבלט כמה שפחות. אבל אדם הוא לא האהבה הראשונה שלי, אדם ישאר כזיכרון שטותי אצלי בתת מודע אבל לא יותר.
עכשיו יומן יקר, נסה להבין את הקשר בין השיר לבין הפוסט- אני בטוחה שאתה מסוגל.
;){kind=link}